יש לך תיק של תביעות, ערימה של עדים עומדים מולך עיניים מאשימות שפתיים קפוצות ידיים מתופפות על חזה בכעס. במשפט הזה אין סנגור, רק המון קטגורים וקהל עוין. את ככ מבוישת, נהיית קטנה יותר ויותר עם כל מבט ומנסה כמה שפחות לתפוס מקום במרחב האוויר והזמן. כולם לובשים שחור, במשפט הזה שכולו נברא כנגדך, ורק את נטולת מחסה, עירומה מכבוד ומגאווה ומרצונות. עד ראשון עולה להעיד נגדך והטענות שלו מנוסחות בקצרה, חדות וקולעות היטב. ההבעה המתכהה שלך ופיק ברכיים חושף אותך, והשופט מהנהן כשהוא מורה לעד הבא לעלות. העד השני דווקא מאריך בדברים, וההסברים שלו מנומקים ומעמיקים, אולי טיפה יותר מדי. השלישי פותח לקהל הרחב תרשים ומסביר שפה, אדוני השופט, אתה בבירור יכול לראות את הנקודה עליה אני מדבר. היו המון מילים שדיברו עלייך. היה רוע, איזשהו חוסר של טוב בסיסי שחסר בך, היה מציצנות, היה שקרים, היה ריקנות ועליבות וחוסר אכפתיות ואכזריות וצביעות ומסיכות -
עם כל מילה שהוטחה בחלל בית המשפט את התקפלת יותר, כל משפט מאשים מצליף בך ומכאיב בעוצמה שלא ידעת שקיימת. עיניים, שורות של עיניים ננעצות בך כשאת מתפתלת ומתחננת שזה יגמר כבר. תעשו שזה יגמר.
את שומעת פטיש דופק על שולחן ואת השופט עומד מעלייך, מישיר מבט של בוז ושנאה ותיעוב ומטעים את ההברות: א-ש-מה
אשמה,
שמעת
את שומעת דממה וצליל ארוך וחד חותך לך את הראש כמו סכין, מצלצל מהאוזניים לבטן למוח והופך כל התחלה של מחשבה לאיזה עיסה לא ברורה.
את אשמה, המשפט נגמר
את כושלת מתא הנאשמים שלך והשופט, העדים, והקהל, כולם עם שנאה בעיניים, נכנסים בחזרה אל תוכך ושוב הופכים להיות קיימים רק בדמיון שלך. אבל מה זה משנה, אלוהים אדירים, הרי את יודעת כבר שאת אשמה.