קבלת התורה מתתרגמת בשני אופנים, קבלה על להבא, לקבל בלב שלם להמשיך עולה של תורה, בין מצדדי הלמודים ובין מצדדי הקיומים, אולם יותר מזה היא הקבלה להיות עושים עצמם לכלי מחזקת ומקבלת לתורה לכל גווניה וצדדיה.
המכשירה את האדם להיות כלי מחזיק ברכת קודש הוא היראה. כדברי המדרש: "אמר הקב"ה לישראל חייכם כל התורה וכל החכה דבר אחד קל הוא, כל מי שמתיירא אותי ועושה ד"ת כל התורה וכל החכמה בלבו."
ועל כן, הזמן של העמל על השגת היראה הוא בימים שלפני חג מתן תרתנו, שעי"ז זוכים לקבל אל תוכו כל החכמה וכל התורה.
כל הדאגות השונות וכל השאלות המנסרות במוחו של אדם, אינם אלא בבואה דבבואה של הדאגה הגדולה המענינת כל נבכי הנפש והרוח, להגיע לידי מדתו לקבל בתוכו את כל החכמה וכל התורה בתוך ליבו. ושמפני שבכח האדם להשיג את זה, לפי שזהו יסוד תפקידו ויסוד התפקיד של הקבלת תורה שנתנה לכלל וגם לפרט כמו לכלל, על כן נפשו עליו תאבל מדוע לא תגיע לאדיר חפצה ומילוי תפקידה.
וממילא כל הפתרונות שיתאמצו לפתור את השאלות והדרישות לא יספיקו לה, יען כי לא כפי מה שהדרישות בצורתם החיצונית כן הנה בפנימיותן, אל שמפני הדלות הרוחנית אינם מוצאים ביטויים להתביעות הרוחניות, ומתגשמות הנה בצורה חומרית.
ובאמת שורש השאלה- להגיע לידי קבלת התורה מצד ידיעותיה ההקפיות והבנתה העמוקה, וביראת ה' מגיעים לכל זה.
ועל כן יסוד הפתרון הוא להגיע לידי יראת ה' באמת, והימים שלפני שבועות, ימי הספירה בכלל וששה ימים ראשונים של החודש בפרט, מסוגלים לזה מאוד.
(מי מרום טו מאמר נד)
@ארץ השוקולד @יהודי אמיתי! @בא לי בירה @והוא ישמיענו@ע מ@לעבדך באמת! @פרח-אש@בת מלך!!!! @חן, @חיפושית~@בתוך בני ישראל@תופסת אומץ@אמיץ(ה)
חודש טוב ומבורך!




יש לך זיכרון צילומי לניקים …