(אני בנאדם מודע מדי, ורציונלי. ובמקביל אני יותר מדי רגשית ואמוציונלית . אני לא מבינה למה אנשים. בוחרים לאהוב אותי כל יום מחדש. ולרוב אני בטוחה שהם משקרים. הורג אותי בגוף כשאנשים אומרים לי שאני אדם טוב. כי אני לא מרגישה אחד כזה. אני רק מרגישה אגואיסטית מתנשאת.
(הוא צרח עלי בחלום שהוא שונא אותי.
ואני שתקתי. ובכיתי. הוא שנא לראות אותי בוכה. זה מגיע לו.)
את יודעת,אני מצטערת שכתבתי טוב. הייתי צריכה להגיד שאני אף פעם לא עוזבת אותך. ואני תמיד פה.
אבל מה שהיה היה, ואין לי מה לעשות עם זה כל כך. לילות זה חרא, וימים זה חרא. עוברים אותם איכשהו בגלל אנשים טובים, שורף לי בנפש להרגיש כל כך הרבה רגשות בו זמנית. ובאלי להקיא, אבל אני לא אקיא. סתם כי אין לי כח לקום מהמיטה של דניאל לשירותים.( אין לי מושג מה אני כותבת כבר, רק חצאי מילים שבורות של מה שאני מרגישה) עזבי, כואב לי כל כך שאני כבר לא בטוחה בכלום. כואב כל כך שאני לא מצליחה לנשום. הרבה זמן לא בכיתי ככה, בכי שמטלטל את הגוף. שגורם לך להתקפל כמו עובר במיטה הדפוקה והחדשה הזאת. לא יודעת למה אני עובדת על עצמי, הרבה יותר אהבתי את המיטה הישנה למרות שהיה לה צבע ירוק מזעזע והיא היתה קשה כמו פלקט.
אני לא יודעת לעזאזל למה אני ערה. אלוהים.
מה עשיתי שמגיע לי כל כך רע)

אני מחכה לדם.
לחיים שיזלגו החוצה
והלאה ממני.
לא נועדתי להביא חיים.
לא נועדתי לחיות אותם
במלואם.

אני מחכה לכאב
לנקמה
לנחמה.

הגוף צריך לסבול.
הגוף ממאן כדי
שהנפש.

על טעויות שעשיתי
אני צריכה לשלם.

בין כך
ובין כך

הגוף ישלם.

אני באמת במערכת יחסים רעה? שוב? אותם דפוסים? זה באמת רע? אני כל כך רוצה שזה יהיה טוב. אני מפחדת