ממש לא כועס. דווקא תודה על זה.
לשמוע מוסר זה חשוב וטוב.
ואעפ שזה לא ממש מוסר, כי יש לי מה לענות על מה שכתבת, זה טוב לשמוע ולקבל הערות.
אז תודה על זה.
זה אמנם עם הרבה פחות רגש, הרבה יותר קצר והרבה פחות תוכן, ובכ"ז, בגדול.
ברור שאני מפחד שישפטו אותי. אנשים לא יודעים מה עברתי באיזה הקשר ומה משפיע עלי ומה עליהם. אי אפשר לשפוט אדם בחיים. בטח בסיטואציה שלא קרתה לאנשים פה. ואני בטוח במיליון אחוז שזה לא קרה לאנשים פה.
גם מי שישמע את הסיפור לא בהכרח יבין כי אי אפשר לספר הרגשות עם העוצמות שלהן. ויש המון רגשות.
אני כבר בישיבה, אני יודע שיש קשיים.
קושי שם זה ללמוד 10 שעות במקום 17 שעות. זה נפילה שם.
הצלחה פה זה ללמוד שעה.
בבית ובישיבה הכל אחר. בישיבה אתה מתעלה, אתה מתקדש, אתה נהיה אדם אחר, אתה גדל. בבית? אני מתפלל שלא ליפול, מי מדבר בכלל על להשתפר??
למה?
כי שם אני מוקף בלומדי תורה, זה האוירה שם. בישיבה יש תורה, בישיבה יש מניין נץ. אני לא יוצא לרחוב. התפילות הרבה יותר איטיות. אני מוקף ברבנים ובצדיקים. בבית? פשוט לא. המקום משפיע. וברור שהכל תלוי בי, ובטח שאין לי זכות להטיל על אשמה על מישהו/משהו שאינו אני, אבל המקום משפיע. ה-להתנתק הזה.
ברור שיש קשיים. אבל זה אחרת. הכל אחרת.
א. קשה לי לא להיות עצוב. אני מאוכזב. אני עצוב. כן. בא לי להיות שם. (וגם כשאני שם אני מאוכזב על דקות בודדות שאני מאבד. פה זה על דקות בודדות שאני מנצל.. ואמנם יש הבדל בין זה לזה. כי שם אני נבנה מזה. לאמשנה.) אבל כן. אני מבואס ואני בצער מזה. מעצמי. מזה שאני לא באמת מתאמץ כמו שאני יכול.
ב. כבר עניתי על זה למעלה
