עד להגעה לתחנה, בהחלט יהיה סביר להסיר את
המשקפיים, לקפלן ולתלות אותן על החולצה; זאת,
כמובן, באופן שלא יגרום להן להתלכלך. אז יתאפשר
למעשה להיות בהרפיה: כל הגירויים מיטשטשים.
חדות הראיה יורדת, ועמה גם חדות השמיעה ואף
חדות הריח. הסובב מתבטל. רק למחשבות יש כעת
קיום. זהו רגע ללא משקה. לו היה זה רגע משקה,
היה זה רגע ויסקי, שכן הוא רגע לאט; אלא שהמרחב
אינו יציב, המשטח השולחני אינו ראוי, האף אינו פנוי
מריחות המושבים המטונפים, ריחות האנשים היגעים,
ריחות הפלסטיק הנחרך לאיטו אל מול השמש הלוהטת.
אף אין זו שעת אחרית; זו שעת־לקראת, שעה של
התכוננות והתכוונות בואכה יום עבודה ארוך. הנסיעה
תיגמר, שערי האוטובוס ייפתחו, וההרפיה הגואלת בין
רגע תתנדף בעננה קלה ותפנה את הדרך לרוגז הדרך.
להליכה מהירה ומאומצת אל עבר המשרד. שכן,
זהו רגע שיש בו מה להפסיד, רגע חסר מנוחה בתוך
כל הערפל האינסופי של הקיום שבוודאי, כך קיימא לן
מרבותינו הקדושים, קודם למהות.




ושיר נוגה ויפה...




