"יש בי משהו מהרבי מקוצק. אני לא אוהב זיופים, בפרט בעבודת ה'.
ולכן אני לא אוהב כל ניסיון לעשות רומנטיזציה ליחסים בין הקדוש ברוך הוא לעם ישראל, ולהציג אותם כזוגיות רומנטית ומלאת אהבה, כפי שעשו חלק מהנביאים, חז"ל והמקובלים.
כי אם נחשוב על היחסים הללו כזוגיות בין בעל ואישה, הרי שזוהי זוגיות שהרומנטיקה שבה מתה ונקברה מזמן. האישה בגדה בבעלה יותר מדי פעמים, וממשיכה לעשות זאת עד היום הזה, ואילו הבעל העניש אותה בצורה נוראה, וממשיך גם הוא לעשות זאת עד היום הזה. יותר מדי צלקות ופצעים מדממים נצברו לאורך אלפי שנים. אי אפשר פשוט להתעלם מהם, לרקוד ולשמוח כאילו אנחנו זוג צעיר בשבע ברכות, כאילו לא קרה כלום עד עכשיו. זוהי העמדת פנים פתטית, גרוטסקית אפילו, כמו אישה שתשיר על אהבתו הגדולה של בעלה כלפיה כשכולם רואים על פניה את החבורות מהמכות שהיכה אותה אמש.
זה לא עובד! אתם מדברים על אהבה? ככה לא אוהבים בני זוג, נקודה, לא משנה מאיזו זווית תסתכלו על זה. אולי אפשר לשקם קשר כזה, ללמוד לחיות ביחד למרות משקעי העבר - אבל אי אפשר להתעלם מהם ולשיר ולרקוד על אהבה כאילו לא קרה כלום. מי שעושה את זה, מזייף ומרמה את עצמו, ולא מחפש דעת אלוקים אמיתית אלא דמיונות רומנטיים. אין שום דבר שמח ב"זוגיות" הזו, רק טרגדיה וצער ואכזבות.
(אז מה לגבי הנביאים וחז"ל? הם חיו בתקופה בה זה עוד היה יכול להתקבל על הדעת, לפני 2000 שנות גלות + שואה)
אז מה כן? אפשר לדבר על דימויים אחרים, מוצלחים יותר, כמו מלך וחייל נאמן, או אב ובן. מערכת יחסים שמושתתת יותר על הערצה, נאמנות וכבוד, ולא על אהבה רומנטית. אבל אם רוצים בכל זאת להיצמד למשל של איש ואישה, הרי שעלינו לחזור שוב לסרטי המסור, והדוגמא לקשר כזה היא היחסים בין ג'ון לאמנדה. היא מעריצה אותו, סוגדת לו ממש, ומוכנה ללכת עבורו באש ובמים ולסבול ייסורים קשים. הוא מצדו אוהב אותה בצורה אבהית, ומתגאה בה כתלמידתו המוצלחת ביותר, שהצליחה לעמוד בניסיון בו ניסה אותה ולצמוח מתוכו; אבל האהבה הזו מובילה אותו להמשיך לבחון אותה, להציב בפניה ניסיונות נוספים כדי לברר אם אכן נרפאה מחולשותיה הישנות. וכאשר היא ממרה את פיו וחורגת מהחוקים - החוקים שהם הכל, שהם מה שחשוב - היא מביאה על עצמה את סופה, כמו כל נבחן אחר. היחסים ביניהם אינם הדדיים; ג'ון לא יכול לאהוב את אמנדה בצורה בה היא היתה רוצה, אלא בדרכו שלו, והיא מבטלת את עצמה עבורו.
זה התיאור האפשרי היחיד ל"רומנטיקה" בין ה' לעם ישראל. לא רומנטיקה של פרחים ופרפרים ונשיקות מתוקות, אלא של ניסיונות וקושי וייסורים, של הערצה וביטול עצמי כלפי הנשגב, שלא על מנת לקבל תמורה.
וידבר אלהים את כל הדברים האלה לאמר: שלום, ישראל. אני רוצה לשחק משחק. אלה הכללים. אנכי ה' אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים. לא יהיה לך אלהים אחרים על פני..."
דעתכם?
