והרוביקון נחצה ושום דבר כבר לא ימנע את זה.
אתה מסתובב ברחוב, ואנשים מחייכים. חיוך כזה
של אנשים נחמדים באמת. וטובים. חיוך של
אנשים שרוצים שיהיה טוב. אבל על החיוך הזה
נסוך - מין גוון, מין דוק כזה של יאוש. כולם כבר
הפנימו. זה לא שיש מנוס או סיכוי לגורל אחר.
והם מתהלכים ברחוב ככה, עם חיוך נוגה, אפילו
כבר לא נבוך. והיתה מבוכה. היינו שם. זה כמו
המבוכה הזו כשאתה נולד עם שלוש עיניים ולך
תצא ככה לרחוב עם החברים. אבל כמו כל מבוכה
זו מבוכה ראשונית. המצב תמידי, קבוע. והמבוכה
כאמור פינתה את מקומה ליאוש. ממה שהנה עוד
רגע מבליח לו מבעד לפינה והופך לעד את חיינו,
את גורלותינו. וכולם מסתובבים שפופים כמו
תרנגולים מובסים שיוצאים לרחוב כדי ללקט את
הגרגרים האחרונים, ולשמור ולנצור אותם טוב
טוב טוב בפה, ולהתמלא מהטעם שלהם, הטעם
האחרון הזה, להטמיע אל קרבם את הטעם כדי
שישמר חד, צלול כזכרון ישן ויפה, אולי זכרון
אחרון
אתה מסתובב ברחוב, ואנשים מחייכים. חיוך כזה
של אנשים נחמדים באמת. וטובים. חיוך של
אנשים שרוצים שיהיה טוב. אבל על החיוך הזה
נסוך - מין גוון, מין דוק כזה של יאוש. כולם כבר
הפנימו. זה לא שיש מנוס או סיכוי לגורל אחר.
והם מתהלכים ברחוב ככה, עם חיוך נוגה, אפילו
כבר לא נבוך. והיתה מבוכה. היינו שם. זה כמו
המבוכה הזו כשאתה נולד עם שלוש עיניים ולך
תצא ככה לרחוב עם החברים. אבל כמו כל מבוכה
זו מבוכה ראשונית. המצב תמידי, קבוע. והמבוכה
כאמור פינתה את מקומה ליאוש. ממה שהנה עוד
רגע מבליח לו מבעד לפינה והופך לעד את חיינו,
את גורלותינו. וכולם מסתובבים שפופים כמו
תרנגולים מובסים שיוצאים לרחוב כדי ללקט את
הגרגרים האחרונים, ולשמור ולנצור אותם טוב
טוב טוב בפה, ולהתמלא מהטעם שלהם, הטעם
האחרון הזה, להטמיע אל קרבם את הטעם כדי
שישמר חד, צלול כזכרון ישן ויפה, אולי זכרון
אחרון
