וכואב. כואב כל כך.

ואין עם מי לדבר ואין למי לצרוח.

אני רוצה שיהיה מישהו בירושלים ולהסתובב איך שבאלי בלי לפחד ממה יגידו ושיראו אותי.

כוסעמק.

את תלמדי מטעויות. אבל אפשרי בלי פשוט?

ודי לקחת ללב כל-כך.)

יש אותו ואת גרעין דביר ,
מה שזה לא יהיה בכלל...

אולי את באמת כזו?

כבר שנים שלא עקצצה לי התחושה הזו בגוף.

והנה פתאום שוב, זה נוכח, וזה מבהיל.

לא יודעת אם אני רוצה,

אבל אני רוצה.)

לפעמים זה מעצבן להתחשב באנשים אחרים.

לפעמים מעצבן שככה זה מתנהל.