בס"ד
לפעמים אני חושבת שעדיף למות, לדעת בוודאות שאין, שנגמר. למוות יש מסגרת ברורה, את המוות מכבדים, לעיתים הוא אף נתפס כהרואי ולכן הסביבה מקבלת אותו. המוות הוא אובדן מובן יותר, מקובל, ולכן הוא נתמך ומחובק, אבל ממחלת נפש אנשים נרתעים. זה מכוער ולא מכובד, זה מוזר ולא מוכר, מבזה, בלתי נגמר, כמו עינוי סיני מתמשך. נכון, נגה חיה, אך בו בזמן גם איבדנו אותה, והאובדן עדיין חי בתוכנות והמאבק בו דורש כוחות.
ואז אני נשארת בודדה. אני מנסה להילחם על כבודי ובעיקר על כבודה של בתי. היא לא עשתה דבר רע במתכוון והיא נלחמת במחלה הזאת בגבורה, שלא רבים מסוגלים לה. היא נאבקת במחלה קשה ומסובכת בתוך נפתולי הנפש, מאבק שיש להעלות על נס לכבודה.
[שבויה בעצמה, נועה שטמלר]
- לקראת נישואין וזוגיות