בִּשְׁעַת הַתְּפִילָּה צָרִיךְ לְסַלֵּק אֶת הַבּוּשָׁה, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בְּךָ בָּטְחוּ אֲבוֹתֵינוּ וְכוּ' בָּטְחוּ וְלא בשׁוּ, כי עַל יְדֵי הַבּוּשָׁה שֶׁמִּתְבַּיֵּשׁ מֵאִתּוֹ יִתְבָּרַךְ, אִי אֶפְשָׁר לְהִתְפַּלֵּל, כִּי אִם עַל יְדֵי עַזּוּת
עזות! עזות דקדושה! הרב אריא-ל העביר לי מאמר מופלא על זה, ועל המימוש בחיי המציאות
להעז, לדבר. בכיתה ו' היתה לי מורה שאמרה לנו לא להתפלל על להצליח במבחן, במשחק ודברים כאלו, כי זה לבזות את הקבה. מה לו ולעניינים הקטנים הפעוטים שלנו. ואני שתקתי וחשבתי על כך שאבא תמיד רוצה לשמוע, ואז נזכרתי באבא שלי, ואז על זה שאיך זה הגיוני שזה נכון ושאומרים שלנו אין כלום והכל ממנו. אם הכח לקום מהשולחן, לצאת לבחוץ, להרים את היד, לזרוק את הכדור ממנו, אי אפשר לבקש גם שיתן לי כח לזרוק חזק מספיק כדי לקלוע את חברה שלי ולנצח?
אבל שתקתי. קודם כל כי תמיד שתקתי אז, ואולי זה הגיע ממקום רע אבל הוביל אותי להרבה - הרבה טוב. הלוואי שיכולתי להיות אז איפה שאני היום ולהבין את החשיבות של השתיקה. איי. הרב הנזיר. חבורה. בכמ, שתקתי גם כי לשתוק, גם כי התביישתי וגם כי מה לי וללדבר, לא איש דברים אנוכי, אני בנאדם שפועל. לא שמדבר. לא טוב לי בלדבר. אני מדברת בשקט מדי, לא ברור מספיק, בהגי'ה אשכנזית אם אני לא מרוכזת, ובאופן כללי לא אדם של דיבורים.

לפני פורים, בשבת זכור, הי'ה אמור להיות לנו עונ"ש לקראת החג, אבל המעבירה לא הגיעה. אז אחרי כמה דקות של לשבת בשקט שרנו שיר, ועוד אחד, ואיכשהו התחלתי לדבר קצת, על פורים, בתחילה ברצינות, אח"כ באווירה קלילה יותר, כמעט פורים-תויירה, וכשיצאנו משם אחרי שלוש שעות פתאום הבנתי שדיברתי, ועוד בעבודה, ועוד עם שבע בנות, ועוד בעבודת פורים. ומאז פחדתי לדבר שוב. גם מקודם פחדתי, אבל חשבתי שאולי זה נרגע

וחשבתי על זה שמאז כיתה ד לא דיברתי אנגלית, כי הי'ה לי קשה, בתת-המודע, לדבר בשפה שהיא לא לשון הקודש, ואז לקראת סוף כיתה ח שחררתי כמה מילים ואז אמא בקשה אז המשכתי. ועל זה שאני עדיין מתחרטת על זה. ואיך זה שעד כיתה ז לא דיברתי עברית כלל, רק לשון הקודש, ופתאום הכל השתנה

אני רוצה לשתוק. אבא.


מה זה לדבר?

למישהו יש קישור לדרייב לסרט למלא את החלל?

חורף בריא לכולם

הא?