מה אספר?
אומרים שהשתיקה השותקת רעה.
זה מכבה אותך מבפנים
זה גורם למחשבות לקרוע אט אט את מיתרי קולן ולא להשמיע דיבור לעולמים.
אז מה אספר?
על ילדות שהייתה?
על ילדים ובית חלומי עם גג רעפים אדומים ושניי חלונות ודלת כזו קטנה,
וארובה ועץ כזה חזק בצד ועליו שתיי ציפורים וורודות-בתים כאלו שרק קיימים אצל אחרים?
על מה אספר?
על האחריות של ילדה בת שבע,
על כמות דפי האהבה שכתבה בעט אדום אדום לאמא,אז,כשהרגישה שהעולם חרב..
על הבטחה שלא קויימה?
והבטחות צריכות להתקיים.
.
הלוואי ויגיע האדם הזה
שיקח לי את הלב,
יחתוך לשניים,
יפתח בלי לפחד
וישכתב את כל העומד עליו,
יחרוט על דף-כמו שחורטים על עץ אקליפטוס-"הי זה אני,תדעו שהייתי פה."
שידעו מהלב שלי ומהסודות.
שידעו שהוא היה.שהוא קיים.
סימן שישאר לעולמים.
שאנשים ידעו מה הלב שלי שותק.
ואז שהאיש ההוא,ייתן לדמעות לצחצח את הלב,
להבריק מחדש.
לתקן שברים.
.
תמיד חלמתי על בית בהודו או נפאל,מקום כזה לכל האבודים בעולם העלום הזה.
מקום שהתניא-יחבר בין כולם.
מקום שהחיוכים יימסרו בחינם.
מקום עם שלט ענק,תלוי על השער,עם סלוטייפ,מעוצב במלא טביעות ידיים לא משורטטות,טבולות באקריליק וטוליפ ויהיה כתוב בו בטוש הודי מקומי-
"ברוך הבא אח יקר.כמה טוב שבאת הבייתה"!,
מקום שהילדים שלי ילכו בלי נעליים בכל מקום,סתם כי באלהם ויגדלו יחד עם פרות וקופים שפורצים לבית בלי לדפוק.
מקום שישרפו בו הרבה מרשמלו על האש,רק כי זה מזכיר את ל"ג בעומר.
מקום של התוועדויות וקדושה,
מקום שיסחטו בו תפוזים לכל המטיילים שמגיעים מהטראק כי הם צמאים.והם המשפחה שלנו.
מקום שיהיה בית.
בית לכל החסרי בית.
בית לי.
בית חב"ד לעצמי.
מקום שיזכיר לכולם שמכאן,מהמקום הזמני הזה,מהבריחה מהמציאות למזרח-מתחילה בניית בית פרטי חדש.
שיזכיר לכולם שמהכאב,מהחוסר קרקע-יצמח הכל מחדש.
מקום שיזכיר לי שבימים אפלים ובלילות מוארים-שאהבתי לשקוע בספה ובמחשבות,כשהשעון התקדם לשתיים בלילה,
חלמתי על הבית שיהיה לי.
על הבית שיהיה לי.
בית שאבנה מאלפי תובנות ואבני כאב.
אבן לאבן תהייה מודבקת בקור וברטיבות דמעות התפילה.
מקום של בית לעצמי בתוך הלב שלי.
- לקראת נישואין וזוגיות