אגרטלי קריסל, ציפורן ורוד, חבורה של פריקים מסביב לנרגילה, שנופפו לי בהתלהבות לשלום, הזמינו אותי להצטרף אליהם. הם היו עליזים, צעירים כאלה. חיים.
שמתי את כפות הידיים על הפנים והתכופפתי לברכיים. הדמעות שטפו אותי.
בבת אחת הכל התפרק כל המתח שהרגשתי ונזל החוצה מהעיניים.
הרגשתי את המרחק ביני לבינם כמו חרב בבטן, ובכיתי עוד.
בכיתי כי הוא היה בחור נורמלי בטיול מסביב לעולם, ואני הייתי חתיכת עבמית שלא יודעת באיזה עולם היא חיה, אם היא חיה בכלל.
בטוח יש מישהי שהיתה יושבת איתם וצוחקת ושותה וחיה, יש אלף בחורות נורמאליות כאלה.
הציפרון השבורה הזיעה לי בין האצבעות. איפה אתה, אהרון. מה נסגר איתך.



תודה נועה ירון דיין. שכתבת אותי.
#שירה גאולה זה זה