לפעמים קשה.
ואני רוצה מישהו אבל אין מישהו ואני רוצה שאחותי תסדר את החדר אבל היא לא עשתה את זה כבר שנה ואפילו בפסח אני סידרתי לה הכול כי אי אפשר לחיות בערימות של זבל.
אני רוצה חיבוק או שישאלו אותי מה שלומי אבל באמת, אני רוצה שיגידו לי משהו נחמד או שאדע שחושבים עליי לפעמים.
אני רוצה לדעת שיהיה טוב. אני מאמינה שיהיה טוב אבל אני לא יודעת איך.
יש בעולם הזה הרבה חומר. הרבה צורך בכסף ובגשמיות כדי להתקיים. ואני לא מתלוננת- כי אני אוהבת לאכול ולבחור בגדים יפים ולקרוא ספרים וללכת ללונה פארק, אבל היכולת לעבוד ולהרוויח כסף עוד לא טבועה בי, ויותר מזה- אני רוצה להיות יכולה לגדל את הילדים שלי בעצמי, בלי שיהיו בגן משמונה בבוקר עד ארבע בצהריים כשבשבע וחצי הם כבר הולכים לישון ובבוקר יש חצי שעה של התארגנות ומהר לצאת שלא נאחר.
זה לא הגיוני, אתם מבינים?
אני רוצה להתפלל איתם וללמד אותם שירים וסיפורים ואיך משתמשים במספריים. אני רוצה לשמוע את המילים הראשונות שלהם, למה שרק המטפלות במעון יזכו לזה? אני רוצה לראות מה הם אוכלים, מה התגובה שלהם לציפורים ולגשם. אני רוצה ללמד אותם את אומנות השיחה, את הערכים שינחו אותם במהלך החיים. אני רוצה להוות שותפה בבחירות שהם עושים, אפילו אם הבחירות הן בין הצבע האדום לורוד בציור. אני רוצה להיות פנויה לשאלות שלהם. אני רוצה לדעת מה מעניין אותם.
וזה יקרה. זה כל כך הדבר שהכי יעשה טוב לנו כמשפחה, כי לי זה טוב ואני אעשה את זה בצורה שתהיה הכי טובה לכולם.
אבל איך קונים אוכל. וטיטולים. ובגדים. ואיך משלמים חשבונות. ושכר דירה. ונסיעות. וחומרי לימוד. ומשחקים. איך משלמים ביטוח חיים.
אני לא אהיה לבד בזה, אני יודעת. ואני אעשה כל מה שצריך.
אבל איך חיים את החיים האידיאלים שלנו כשהכול כל כך יקר.

למישהו יש קישור לדרייב לסרט למלא את החלל?

חורף בריא לכולם

הא?