"יש ימים טובים. זה לא שאין. תבין, זה בעיקר הלילות. הלבד שאוכל אותך מכל פינה ואין לך פתח מילוט כדי לברוח. השדים אוכלים אותך מכל כיוון אפשרי. אפילו כשאת בשטח פתוח. אפילו שאת נושמת אוויר צח. אפילו שאת מסתכלת על הילדים שאת אוהבת ישנים בשלווה. אפילו שאת רואה סרט כדי להתנתק מהמציאות.
פעם אהבתי לילות.
אבל לילות זה שיגעון. ועדיף לישון בהם.
אז כשלא נרדמים. פשוט משתגעים
ואותי השיגעון כבר אוכל. נוגס. לועס ויורק."
מבט. חיוך עצוב. ועניים. בעיקר עניים.
"הלוואי ויכולתי לחבק אותך כל כך חזק"

אני מחכה לדם.
לחיים שיזלגו החוצה
והלאה ממני.
לא נועדתי להביא חיים.
לא נועדתי לחיות אותם
במלואם.

אני מחכה לכאב
לנקמה
לנחמה.

הגוף צריך לסבול.
הגוף ממאן כדי
שהנפש.

על טעויות שעשיתי
אני צריכה לשלם.

בין כך
ובין כך

הגוף ישלם.

אני באמת במערכת יחסים רעה? שוב? אותם דפוסים? זה באמת רע? אני כל כך רוצה שזה יהיה טוב. אני מפחדת