אני מאמינה באלוהים. כלומר, אני מאמינה שהוא קיים וציווה עלינו לקיים את תורתו.
אני אדם שמתבסס על תחושות. מספרים והוכחות מדעיות ולוגיות לא משפיעים עליי בעיקר כי אני לא מבינה בהם. אבל העולם הרגשי שלי מפותח היטב ואני מודעת לעצמי מאוד, ולכן כשאני מרגישה שיש ישות עליונה שמכוונת אותי אני פשוט יודעת שהיא קיימת.
קרה שנולדתי במשפחה שומרת מצוות והישות העליונה קיבלה את הכינוי אלוהים. כנערה מתבגרת צברתי הרבה כעס על הקב"ה מה שגרם לי לשאול שאלות באמונה. למדתי קצת עם אבא שלי, קיבלתי תשובות לשאלות ואז נכנסתי למצבי רוח קיצוניים.
היו לי תקופות שהחמרתי כמו שמחמירים בכתות סגורות והיו לי תקופות שחיללתי שבת באופן קבוע. לא הצלחתי ללכת עם זה מאוד רחוק. כשהייתי מקפידה מדי הייתי נהיית עצובה ועצבנית תוך כמה שבועות ובורחת לקצה השני, וכשהייתי אוכלת שוקולד חלבי מיד אחרי ארוחה בשרית פחדתי על עצמי מאוד ואחרי כמה שבועות כאלה שוב הייתי בורחת לקיצוניות האחרת.
לאט לאט התחלתי למצוא את האיזון בחיים שלי וכבר למעלה מחצי שנה שהתחושות שלי שלוות ומאוזנות.
אין לי ספק ומעולם לא היה לי שאלוהים קיים. אני עדיין כועסת ופגועה לפעמים, אבל תמיד אוהבת וכן, גם יראה.
אבל קשה לי. קשה לי, כי כשאני מכריחה את עצמי להתפלל בבוקר למרות שזה ממש קשה לי ויוצר המון תסכול, התסכול הזה מידרדר מהר מאוד לתחושות קשות אחרות כמו כאב או כעס- על עצמי ועל אחרים.
אז אני מנסה למצוא איזון. אני לא הולכת עם מכנסיים, אבל כן עם שרוולים קצרים. בבוקר אני מתפללת רק את ברכות השחר, אבל משתדלת לברך אחרי האוכל. לא אוכלת חלבי מיד אחרי בשרי, אבל לא מחכה את החמש ורבע שעות אלא מאפשרת לעצמי לחכות גם רק ארבע אם יש צורך.
אני מצליחה לשמור על המצב הזה כבר הרבה זמן. יותר מחצי שנה. כבר שנים שלא הייתה לי תקופה כל כך ממושכת של יציבות מהבחינה הזו.
אבל מפריעה לי מאוד המחשבה הזו שאני במודע עושה דברים שאסור. וזה לא דבר שישתנה, כי אני מכירה את עצמי ויודעת שאם אקפיד יותר אני אברח שוב לקיצוניות.
אני לא היחידה שככה. לא חסרים אנשים שמקלים.
אבל יש בי פחד שאני שומרת על עצמי דתיה רק כי אני לא רוצה להכאיב למשפחה שלי. מה אם אני משכנעת את עצמי שחצאיות טובות לי רק כי אם אני הולכת עם מכנסיים אימא לא מדברת איתי?
הרי הנקודה שאני נמצאת בה היא נקודה של פשרה. אני חייבת להיות בנקודה של פשרה כי הנקודות האחרות קיצוניות וקשות מדי בשבילי. אבל זו עדיין נקודה של פשרה.
אני לא חיה אמת אחת מוחלטת.
אני לוקחת לי קצת משני העולמות. וטוב לי עם זה, אני מרגישה שמחה ובריאה, אבל הראש אומר לי שאני מוותרת על משהו.
אולי מפחדת מלא להיות דתיה ואולי מפחדת מלהיות דתיה לגמרי.
מה אתם חושבים?
אני אדם שמתבסס על תחושות. מספרים והוכחות מדעיות ולוגיות לא משפיעים עליי בעיקר כי אני לא מבינה בהם. אבל העולם הרגשי שלי מפותח היטב ואני מודעת לעצמי מאוד, ולכן כשאני מרגישה שיש ישות עליונה שמכוונת אותי אני פשוט יודעת שהיא קיימת.
קרה שנולדתי במשפחה שומרת מצוות והישות העליונה קיבלה את הכינוי אלוהים. כנערה מתבגרת צברתי הרבה כעס על הקב"ה מה שגרם לי לשאול שאלות באמונה. למדתי קצת עם אבא שלי, קיבלתי תשובות לשאלות ואז נכנסתי למצבי רוח קיצוניים.
היו לי תקופות שהחמרתי כמו שמחמירים בכתות סגורות והיו לי תקופות שחיללתי שבת באופן קבוע. לא הצלחתי ללכת עם זה מאוד רחוק. כשהייתי מקפידה מדי הייתי נהיית עצובה ועצבנית תוך כמה שבועות ובורחת לקצה השני, וכשהייתי אוכלת שוקולד חלבי מיד אחרי ארוחה בשרית פחדתי על עצמי מאוד ואחרי כמה שבועות כאלה שוב הייתי בורחת לקיצוניות האחרת.
לאט לאט התחלתי למצוא את האיזון בחיים שלי וכבר למעלה מחצי שנה שהתחושות שלי שלוות ומאוזנות.
אין לי ספק ומעולם לא היה לי שאלוהים קיים. אני עדיין כועסת ופגועה לפעמים, אבל תמיד אוהבת וכן, גם יראה.
אבל קשה לי. קשה לי, כי כשאני מכריחה את עצמי להתפלל בבוקר למרות שזה ממש קשה לי ויוצר המון תסכול, התסכול הזה מידרדר מהר מאוד לתחושות קשות אחרות כמו כאב או כעס- על עצמי ועל אחרים.
אז אני מנסה למצוא איזון. אני לא הולכת עם מכנסיים, אבל כן עם שרוולים קצרים. בבוקר אני מתפללת רק את ברכות השחר, אבל משתדלת לברך אחרי האוכל. לא אוכלת חלבי מיד אחרי בשרי, אבל לא מחכה את החמש ורבע שעות אלא מאפשרת לעצמי לחכות גם רק ארבע אם יש צורך.
אני מצליחה לשמור על המצב הזה כבר הרבה זמן. יותר מחצי שנה. כבר שנים שלא הייתה לי תקופה כל כך ממושכת של יציבות מהבחינה הזו.
אבל מפריעה לי מאוד המחשבה הזו שאני במודע עושה דברים שאסור. וזה לא דבר שישתנה, כי אני מכירה את עצמי ויודעת שאם אקפיד יותר אני אברח שוב לקיצוניות.
אני לא היחידה שככה. לא חסרים אנשים שמקלים.
אבל יש בי פחד שאני שומרת על עצמי דתיה רק כי אני לא רוצה להכאיב למשפחה שלי. מה אם אני משכנעת את עצמי שחצאיות טובות לי רק כי אם אני הולכת עם מכנסיים אימא לא מדברת איתי?
הרי הנקודה שאני נמצאת בה היא נקודה של פשרה. אני חייבת להיות בנקודה של פשרה כי הנקודות האחרות קיצוניות וקשות מדי בשבילי. אבל זו עדיין נקודה של פשרה.
אני לא חיה אמת אחת מוחלטת.
אני לוקחת לי קצת משני העולמות. וטוב לי עם זה, אני מרגישה שמחה ובריאה, אבל הראש אומר לי שאני מוותרת על משהו.
אולי מפחדת מלא להיות דתיה ואולי מפחדת מלהיות דתיה לגמרי.
מה אתם חושבים?
איאי הקוצק'ער!!
) אז תודה... מחיה לקרוא משו על הקוצק'ער
) את מסוגלת. את הצלחת. יש בך כח אדיר בסדר? כח אדיר שאני מקנא בו קנאה של הלוואי עלי להיות צדיק כמוה (ואני שיא הכנה). זו האמת.
- לקראת נישואין וזוגיות