שהן רוצות שנעשה דברים בלי שיגידו לנו מה לעשות.

הן רוצות שנבדוק בעצמנו אם יש או אין כביסה ולא שהן יצטרכו להגיד לנו.

אישתך היא לא היחידה, תהיה רגוע.

פשוט זה קטע מוכר וידוע. בהחלט בית צריך להיות בניהול משותף.

אנחנו הבנים התרגלנו להיות עצלנים חח

אופי זו לא תכונה ביולוגית.

בניגוד למבנה גוף למשל, ששם יש הבדלים ביולוגים מובנים, תכונה זה דבר שנרכש עם חינוך וסביבה חברתית.

נכון שהיום רוב הנשים מתעסקות עם ענייני הבית, אבל זה כי במשך אלפי שנים האנושות הורגלה בדבר הזה.

אם האנושות הייתה פועלת הפוך, אז היינו מורגלים במצב הפוך מהיום.

מה שתיארת לגבי היכולות הנשיות זה מציאות אבל לא טבע.

שוב, כל מה שתיארת אלו הבניות חברתיות של אלפי שנים ועד היום.

אם ממחר העולם פתאום ישנה את ההנהגות האלה למשך אלפי שנים קדימה, אז ההנהגות יהיו הפוכות. כלומר, גברים יהיו יותר בבית ונשים יהיו יותר בחוץ.

אין ספק שאחד מהשינויים הטבעיים זה מבנה גוף. גברים עובדים יותר טוב בתעשיה כבדה כמו מפעלי פלדה וכאלה, אבל בכל מה שקשור בהנהגות הבית אלו הכל הבניות חברתיות שנרכשו במשך אלפי שנות אם לא עשרות אלפי שנים אחורה.

ואני לא מדבר איתך על פרספקטיבה של שנה. תחשבי בפרספקטיבה של 5,000 שנה.

לגבי תורת האבולוציה - בעיני לא חייבת להיות סתירה בין היהדות לבין התיאוריה הזאת.

האבולוציה לא בהכרח סותרת את האמונה היהודית או אפילו נוצרית/מוסלמית.

הכוונה שבגלל היתרון הגופני של הגברים הם אלו שהובילו את העולם לטוב ולרע. מלחמות למשל זה תחום גברי מובהק.

וזכרים חייבים נקבות בשביל להתרבות והתרבות זה חלק מהאבולוציה.

לדעתי נראה שיש לך חוסר ידע (בתמימות) לגבי התיאוריה עצמה.

לא מספיק לשמוע רב שמדבר על התיאוריה הזאת ממעוף הציפור. התיאוריה הזאת עד עכשיו לא הופרכה בצורה מוחלטת ואפילו הולכת ומתקבעת.

בכל מקרה, זה תחום רחב ונרחב וצריך ללמוד אותו כמו שצריך ללא משוא פנים. ושוב, גם אם תגיעי למסקנה שיש היתכנות לתיאוריה הזאת, את יכולה להיות רגועה כי היא לא סותרת כהוא זה את האמונה שלך.

אבולוציה היא הרבה מעבר לאיזה קורס במכללה.

כמו שמישהו יגיד על היהדות שזה שטויות כי הוא למד קורס ביהדות באוניברסיטה.

צריך להתייחס עניינית לתיאוריה. אם ישנן נקודות ענייניות שלא עומדות לדעתך במבחן המדע או האמונה אז אפשר לדבר וללמוד.

עצם הכתיבה שלך "איזה לוויתן שהגיע לחוף ובטעות התפתח" וכו' זה לא רציני, בחייך. או שלא הבנת את הנלמד או שזה קורס בחפיף כזה בבחינת "אבולוציה להמונים". מה שאת מתכוונת הוא שתחילת הופעת התא היחיד של מיקרו אורגניזם היה בים. משם בתהליכי אבולוציה של מיליארדי שנים הלך התא היחיד הזה והתפתח ליצורים מימיים ומשם החל תהליך של יציאת היצורים ליבשה. לזה אני חושב שהתכוונת.

אני מעריך את הרגש שיש לך לאמונה התמימה וזו זכותך אבל צריך קצת יותר להשקיע בלימוד האבולוציה כדי להסכים או לא להסכים איתה.

שהבת שלי, שבאה אחרי בן, ידעה להסיע מכוניות עוד לפני שלמדה להיעמד... 

אבל כשהיא רואה בובות? היא הכי בת בעולם! דואגת מלטפת ומחבקת..

לבן שלי גם קניתי בובה כשהיה קטן.. הוא באמת התייחס אליה יפה..אבל לא מעבר... 

וגם- כשהייתי שמה לבן הגדול כיפה או כובע- ישר היה זורק את זה.

היא - על הפעם הראשונה ששמתי לה סרט (בגיל שזורקים מהראש את הכובע ...) היא התלהבה וחייכה והרגישה הכי יפה בעולם! עד היום היא מתלהבת מסיכות וקשקושים. והיא הבת הראשונה אחרי הבן...אין לה עוד ממי ללמוד (וגם לא ממש ממני...)

אז אני מסיקה מכך -שבנות הן באופי של בנות כי הן נולדו כך.

וכנל בנים.. בובות זה נחמד..אבל לא מעבר.. טרקטורים זה ה-דבר. עוצרים ליד כל אתר בניה לשעות רק כדי לצפות ולא לפספס אף סוג של טרקטור או משאית...

עם הבת שלי זה לגמרי לא עניין...

מה שהיא תארה זאת מציאות לא רק של היום, אלא שהוכיחה את עצמה אלפי שנים. כי זה הטבע.

אבל ככל שאנחנו בדורות האחרונים מנסים לשנות את הטבע - אנחנו רק מגלים שאי אפשר ללכת נגדו...

נראה מה יהיו הדעות של הדור הבא - הם יהיו חכמים מאיתנו.

כבר עכשיו לפי סקרים שנערכים בארה"ב - הרבה נשים שדגלו בפמיניזם - נוט אנימור...

לא יודע לגבי ה"הוכיחה את עצמה". את לא יכולה לדעת אם זה הוכיח את עצמו כשלא הייתה שום מציאות אחרת.

אני חושב שפשוט יש ערבוב עם המונח "טבע". אנשים תופסים כדרך טבע את מה שהם הורגלו אליו אבל זה לא בהכרח טבע. 

טבע זה ביולוגיה. לידה זה טבע. פוריות זה טבע. אבל זה לא בהכרח טבע שאישה היא בעלת תכונות יתרות למטלות בית. זה לא טבע, זאת הבניה שאנחנו רגילים אליה.

את טוענת שיש הבניות חברתיות של הדור של היום. מסכים חלקית. הדור של היום מנסה פשוט לשנות את ההבניות שהיו קיימות עד היום ולהנחיל הבניות חברתיות אחרות. אבל הניסיון הזה הוא רק ב 100 שנים האחרונות לעומת70,000 שנה שהומו - סאפיינס קיימים.

ולבעלי דוקא יש אצבעות דקות...

יש את ענין האחריות- ואנחנו יותר לוקחות אחריות מהם, כנראה זה גם אופי וגם הבניה חברתית.

ככה עשינו לפני מלא מלא שנים

קודם כל כתבנו מה כל אחד מסכים ורשמנו

אחכ נשארו דברים פתוחים ששנינו לא הסכמנו. ויש דברים שעד היום נשארו פתוחים ואף אחד לא לקח עליהם אחריות.

כמו למשל כלים, שנינו לא מוכנים לשטוף באמצע שבוע. אני מוכנה רק לשבת. בסוף קנינו מדיח אז הבעיה נפתרה

סידור הבית באמצע השבוע גם לא הגענו להסכמה ולכן כל השבוע הבית פוגרום. אני הסכמתי רק לסדר לשבת

אבל מה !!!!!!! לפחות מאז אין מריבות!!!!! אני לא מעירה לו הוא לא מעיר לי. מה שחילקנו והסכמנו חולק. מה שלא חולק לא מדובר. ואם אי פעם בהתחלה מישהוא אמר משהוא על כלים או על בלאגן אז אמרנו בבקשה בא נישב לחלק ואז נזכרנו ששנינו לא מוכנים להוסיף עלינו עוד עול אז עזבנו.

מה שכן, מה שמחולק זה כיף, כמו שאני כביסה והוא קניות ועוד חלוקות שהגענו למסקנה ,זה כל אחד אחראי לעצמו ועושה את זה.

אני חושב שיש אחריות של גבר ואחריות של אישה

ולא ניכנס אם זה נכון או לא.

אני מבין שקשה לה  ואפילו שאני חושב שזו לא אחריות שלי אני בשביל שלום בית ובשביל להקל על אישתי

אני מוכן לעשות.

אבל אני לא רואה את מה שהיא רואה.

אני מאוד שובניסט אבל למרות זה אני מוכן לתת מעצמי אבל זה כאילו היא מוכנה רק ל 100%

אז אולי לא הורדתי ממנה את האחריות אבל הורדתי את ההתעסקות הפיזית...זה לא מספיק??

זה חייב להיות הכל או כלום?

כאילו אני נותן מעצמי אבל אני צריך עוד תמיכה ממנה הקטע שלה?

כשאתה יודע   בוודאות שיתנפלו עליך בעוד 3......2.......1.......

היא עובדת למרות שמבחינה כלכלית אמרתי לה שלא צריך

היא עובדת בשביל עצמה ובשביל הקריירה שלה ולא בשביל פרנסה ואם יהיה לה רע בעבודה היא תעזוב

בלי לחשוב פעמיים -

אני עובד בשביל כסף היא קודם כל עובדת לעצמה.

זה סוג של קושי נפשי

תן לי לעבוד 20 שעות ביום אני יכול תתן לי לתלות מכונה קשה לי...אין מה לעשות כמו שיש הבדל פיזי בין נשים לגברים ככה גם הבדל מנטלי.

ושוב אני יגיד בשבילה אני מוכן אבל היא רוצה שאני ישנה את המנטליות וזה אני לא יכול..

להגיד לאישה שהיא עובדת קשה חוזרת מעולפת. שהיא בעצם חזרה כרגע מטיול כי היא יצאה לכיף שלה ולכן אסור לה להתלונן.

זה שהיא אומרת שזה קריריה וכו זה יפה אבל ברור שזה גם כסף.

אישה פשוט מסתכלת שונה על עבודה. היא לא תעבוד ותסבול כי חשוב לה גם הצד הנפשי. גבר לא הולך להנות בעבודת. אישה זה חלק מהעבודה. ברור שאני גם אעזוב אם יהיה לי רע. אבל לא רוצה לדמיין אם אי פעם בעלי יגיד לי שאני יוצאת לכיף שלי כשאני חוזרת מעולפת.

אני מעדיפה לעבוד יותר ושבעלי יעבוד פחות ויחזור יותר מוקדם. ממש מממש לא מעוניינת שבעלי יעבוד עשרים שעות יעלם מהבית מהמשפחה ויביא עוד כסף. להפך ככל שמגדיל את ההכנסה ומגדיל את שעות העבודה אני הרבה יותר מבזבזבת. כי אני לא מעוניינת שהוא יעדר מהבית!!!!! רוצה אותו כמה שיותר מהבית. לא רוצה כסף רוצה בעל

אבל אם הוא כבר מביא כסף אז כמה שיותר אהנה מהכסף!! אז מה יצא???? עבודה לחינם. נעדר הרבה והכסף הולך יותר

ככל שהוא נעדר אני מרגישה יותר צורך לפנק את עצמי בקניות. אבל עדין זה לא נותן את החוסר של הבעל

אבל שלא תשתמש בזה כאילו "אני עובדת בחוץ אז אתה צריך לעזור לי"

כי זה בחירה שלה

כמו שאני יגיד אני יוצא עם חברים עד מאוחר בלילה ואת צריכה לעזור לי כי אני עייף.

אז שוב פעם זו אישתי והיא חשובה לי ואני יעשה מה שאני יכול לתמוך בה אבל היא חייבת להבין את המגבלות שלי..

אז כן זה חלק מיזה שהוא יצא אתמול ושאל אותי והסכמתי, אז חלק מיזה הוא עייף. זה העיסקה

אם אתה מתנגד בתוקף שהיא תצא לעבוד אז קודם תפתרו את הבעיה הזאת

אבל אם היא יוצאת לעבוד כי הגעתם למסקנה שהיא רוצה, אז חלק מהעבודה זה העיפות ולכן צריך חלוקה בבית

אני צריך לעזור לה מקובל...

אבל למה היא לא מוכנה לעזור לי לעזור לה???

הרי בלי העזרה שלה אני לא יצליח.. אז למה ההתעקשות שלה?

שאף אחד פה לא עוזר לשני ואף אחד לא עושה טובה לשני

של שתיכם הבית. שתיכם אחראים עליו.

תבוא תגיד לה את מוכנה לעזור לי. להגיד לי איזה עזרה צריך. אם אתה צריך עזרה בלדעת מה צריך לעשות תגיד.

אם בעלי יבוא יגיד לי איפה הארנק שלי??? הבית מבולגן לא רואה כלום למה את לא מסדרת. או מספיק שהוא יסנן מבין שיניו אווף איזה בלאגן לא רואים כלום לא מוצא ארנק. אין סיכוי בחיים שאגיד לו. גם אם זה מול עיני. הוא ילך בלי ארנק על עצם הגישה

אבל היום הוא למד . את מוכנה לעזור לי לחפש את הארנק. וזה בדר"כ תמיד מול הפרצוף שלו.חחחחחחח

אבל הגישה זה לא שלי הבלאגן וזה אל אחריות שלי. באלגן של שתינו.

תקשיב

אם אתה עושה וזה עדיין אחריות שלה- זה כמו שהיא תבקש מעוזרת בית לעזור לה...

זה לא נחמד.

וזה לא נחמד להרגיש כמו מפקדת כלפי בן הזוג.

הכי נחמד וטוב זה להרגיש שותפים. לא- בוס ועובד/מפקד וחייל/וכד'

כאילו- אתה שואל מה יש לעשות וזה נחמד, ומאד יפה מצידך- אבל בכלל לא הורדת שום עול ממנה.

אתם צריכים לנהל את הבית שלכם מתוך הסכמות ולא מתוך אילוצים..

אם עושים דברים רק מתוך רצון לשלום-בית, זה לא יעשה את האפקט של שלום-בית.

הרצון אמור להיות מתוך שאתה אוהב את אשתך, מתוך הסכמה עם אשתך.

אתם צריכים לשבת יחד ולתאם את העמדות וההשקפות שלכם,

למצוא את המשותף וללכת זה לקראת זו באיזורים הפחות משותפים.

היא תהיה בע"ה אשתך עד עולם,

אין טעם עכשיו להתבצר בעמדות והשקפות שלא מתאימות לכם כזוג.

כי אני מקווה שאתה לא הולך לחפש מישהי אחרת.

נפלו על זה?

שמתי לב שיום אחד התעצבנתי על בעלי ואז בליבי אמרתי שהעצבים שלי בכלל לא על זה ,

אלא על משהו אחר הרבה יותר מהותי ...

אני יום אחד אחרי כמה ימים של בית מבולגן, אמרתי לבעלי שלפמעים אין לי כח לסדר כי הכל עלי, ולא נעים לי לבקש ממנו כי סך הכל זה מפריע לי בעיקר והוא יכול להמשיך לחיות עם הבלאגן הזה...

אז הוא שאל מה הוא יכול לעשות, אמרתי לו שאם אני אדע מראש שאני לא צריכה לסדר הכל אלא רק חלק, יהיה לי יותר קל להתחיל, אז שיבחר על מה לקחת אחריות באופן קבוע... והוא בחר - לשטוף כלים.  כבר כמה חודשים אני יכולה לספור על יד אחת כמה פעמים שטפתי כלים...  כשאני רואה את נקודת הסיום של מה שאני צריכה לסדר, ולא שמחכים לי אחרי זה ערימות כלים - אז הרבה יותר קל לי לסדר.

אבל, וזה אבל גדול, אני בחיים לא מעירה לו אם יש כלים (אפילו כמה ימים בכיור...) זה לגמרי אחריות שלו. אם אני צריכה כלי כלשהו שנמצא בכיור - אני שוטפת רק אותו, ולפעמים אחרי שהוא מרוקן את הכיורים - אני מנצלת את ההזדמנות לנקות אותם ואת השיש באקונומיקה כדי לרענן מידי פעם.

בקיצור, אין כמו שהאחריות מוסרת לגמרי. 

אני פשוט כמו שאמרת, יכול לחיות עם קצת בלאגן. והכלים הם לגמרי התחום שלי גם בלי לבקש.

נראה לי כלים כבר נהיה סימן היכר לבעלים חח

מצד שני, אישתי חולת ניקיון. לפעמים היא באה ביציאות הזויות כאלה של מקומות לניקוי שאני לא מבין מאיפה זה בא לה.

"תעזור לי לנקות את המסילות של החלונות".

ואת האמת, המסילות של החלונות מעניינות אותי כקליפת השום ומכאן מתחילות מצידי כל מיני התנהגויות ילדותיות חחח

"אוף, מה עכשיו, אין לי כוח, רגע אני הולך לשירותים" וכאלה.

האמת?? יש לי טיפ בשבילך - בעלי לפעמים (נדירות ביותר) מנקה את המסילות, וזה עושה לי כל כך טוב. במיוחד שאני יודעת שגם אותו זה מעניין כקליפת השום! הוא עושה את זה נטו כדי לשמח אותי, וכן, זה מצליח לו.

וככה אני גם אף פעם לא מבקשת ממנו לנקות את המסילות!

כדאי לנסות.

ונראה לי שאני יודעת למה בעלים בוחרים בכלים. פשוט זה לעמוד במקום אחד בלי לזוז עד שמסיימים... אין יותר מידי החלטות עם שיקול דעת. אפילו אחרי שהוא שוטף כלים אני לפעמים באה ומפרידה קעריות שפשוט אין מצב שיתייבשו אם הן אחת בתוך השניה או אם הן לא הפוכות והמים נצברים בתוכן... אז אפילו בזה הוא לא משקיע מחשבה. גברים עמכם הסליחה.

(לעומת זאת אני לא אספר איזה פירמדות מסובכות אני עושה על האלמגוב, ככה שהכלים גם יתייבשו מהר וגם יעמדו יציב, זה כמעט משתווה למשחק מחשבה מאתגר)

"בעלים בוחרים בכלים כי זה לעמוד במקום בלי לזוז עד שמסיימים" חחחחח זה גדול ומדוייק!

הלוגיסטיקה הזאת מוציאה אותנו מדעתנו.

בעלך אחלה גבר, אני מחבב אותו מאוד אפילו שלא מכיר אותו.

אני לא בורר (אורז) פחות מעשרים קילו.

בזמנו הייתי בורר בקצב של כ-60 קילו לשעה או משהו כזה, אז לתת לי לברור כוס או שתיים זה היה עלבון.

הוא לא אוהב להתרוצץ

וגם... יש לכם מדיח?

אה סליחה, קודם שאלת מה עשית לא נכון, אז בוודאי שכמו שענו לפני - זה בגלל שהיא לא רוצה להיות זאת שיושבת לך על הכתף ומנדנדת לך שתעשה דברים. היא רוצה שתהיה אחראי על משהו שהיא לא תצטרך לדאוג להגיד לך ולהעיר לך.

לגבי הפיתרון פיצוץ שלי - נכון אתה אומר שאתה יוצא לעבוד כי הפרנסה היא התפקיד שלך? אז אתה ממלא אותו טוב.

ונכון אתה אומר שהיא יוצאת לעבוד לא מתוקף זה שהיא אחראית על הפרנסה אלא בשביל ההרגשה שלה? אז שתיקח את הכסף שהיא מרוויחה (לא ממש משנה של מי הכסף, זה כאילו העודף מזה שהיא עובדת...) ובכסף הזה תשלמו לעוזרת שתעשה את עבודות הבית - ככה היא כאילו תלך לעבוד כדי למלא את האחריות שלה על הבית בדרך שהיא יותר אוהבת. 

אני: תגידי לי מה שאת צריכה אני יעזור

אני: לא יכול.. כל מה שאת רוצה תגידי לי ואני ישתדל לעשות הכל...

זה מה שהכלים מייציגים

הטקסט מדגיש את רעיון “נר איש וביתו”: חנוכה הוא זמן לחזור לבסיס הזוגי – איש ואשתו, פנימה אל הבית והקשר. מתוך חיזוק השלום, הקרבה והתקשורת בבית, ניתן להשפיע גם החוצה. הוא קורא לראות את בן/בת הזוג במבט על, מתוך הכרה בטוהר הנשמה והכוונות, גם כשיש פגיעה או משבר, ולזכור שדווקא הקושי הוא הזדמנות לצמיחה, תיקון והעמקת האהבה.

עוד מודגשת החשיבות של בלעדיות, נאמנות והשקעה רגשית בקשר הזוגי: לראות חיים רק עם בן/בת הזוג, להשקיע בהם את כל הטוב, החיבה, העזרה והשמחה, ולא לפזר את הכוחות החוצה. אהבה זוגית מתוקנת מביאה טוב לשני בני הזוג, לילדים, ולעולם כולו – והיא האור האמיתי שנדליק, במיוחד בימי חנוכה.

(GPT)

א. העזרה של בעלך לאדם בודד

ב. חוסר בגבולות בעזרה

ג. חוסר בתקשורת בינך ובין בעלך ותחושה שהוא לא רואה אותך ואת הצרכים שלך, או אולי לא נפל לו האסימון שהוא בזוגיות וצריך לשנות פאזה

ד. מעורבות גבוהה של המשפחה שלך ושלו

אתחיל מההתחלה.

בעלך עוזר לאדם בודד, זה מאוד יפה. הוא עושה איתו חסד.

גם אמא שלך עשתה חסד דומה וזה מקסים. חיובי, ומעיד על נפש טובה.

הבעיה מתחילה במינונים... כאשר זה נמשך המון שעות, חוזר הביתה בשעות לא שעות, מצפה גם ממך להיות שותפה למרות שזה לא מתאים לך, זה כבר הופך להיות עוול ולא חסד.

כי זה חסד על חשבונך וגם חוסר הגבולות הזה מטריד, גם אצל בעלך כלפי עצמו זה ברמה חריגה ומשהו בקשר הזה מאוד מוזר.

ברור לי שאת מנסה להסביר לו את זה והוא לא מבין.

השאלה היא מה יש לכם בזוגיות מעבר לדינמיקה הזו, האם יש לכם מכנה משותף? שיחות? מחוות הדדיות?

למשל, האם את חושבת מה יפנק אותו ומה חשוב לו?

האם את מרגישה שאכפת לו ממך?

האם אתם יוצאים מדי פעם, מפטפטים, מתחבקים וכל מה שמעבר?

ומה היה לפני החתונה, היה לו את הקשר עם האיש הזה?

האם דיברת איתו על זה פעם בנחת או רק בעצבים או רק דרך קרובי משפחה?

תקשורת זוגית אמיתית לא אמורה לעבור דרך חמותך או האחיות שלך או שלו, אם הוא מדבר עם אמא שלו על להתגרש ממך וגם את פונה אליה ככתובת "קחי אותו תחנכי אותו" שניכם צריכים לעשות איזה סוויצ' בראש.

להפנים שהקשר הזה הוא אך ורק שלכם ולא קשור לסביבה, אתם שני אנשים בוגרים שנחליטו להתחתן וזה שלכם.

שימי גבול מאוד ברור מה את מוכנה ולא מוכנה לעשות בשותפות שלך במצווה הגדולה שבעלך עושה.

למשל - שיעזור לו רק בשעות שהוא לא בעבודה ואת כן בעבודה (אם יש כאלה). או רק יום בשבוע. או רק לבשל לו אבל לא להסתובב איתו. וכו'.

מה שמתאים לך, מתוך ראיית הטוב.

יכול להיות שכמה מפגשים בודדים עם יועצ/ת זוגי/ת יעשו לכם טוב ויאפשרו לכם לדבר על זה בנחת כי נשמע שמשהו בתקשורת ביניכם לא 100%, לפחות ממה שאת כותבת.

מהניסיון שלי זה ממש יכול לעזור להציל את הנישואים.

בהצלחה יקרה!

מציע לנסות ללכת ביחד לטיפול זוגי ופשוט להעזר במטפל/ת לתקשר. תשמעי איך בעלך רואה את הדברים ואת חלוקת המשימות, הוא ישמע אותך ותראו ביחד איך מסדרים את החיים עם פרופורציות.

לוקח כסף על הבישול כי... חשמל ומים?

אלה שני הרכיבים הכי זולים בבישול.

החלקים העיקריים זה זמן עבודה וחומרי גלם. 

או שהוא מצא חבר שהוא נהנה איתו והוא יכול להתנהג כמו רווק

או ללכת למחוזות רחוקים יותר כמו קשר של ניצול.

הקשר עם המשפחה שלך לא רלוונטי למקרה הספציפי אבל רלוונטי לתקשורת ביניכם, גם איתך אין תקשורת?

לחזור כל הזמן ב3-4 זה לא תקין.

שיש כל מיני מורכבויות,

מה שלי בלט זה שאת מדברת עם הרבה אנשים אבל ביניכם שיח כן וקרוב שראוי לבני זוג.

ממליצה לך מאד לא להסתפק בעצה של המקובל, כבודו במקומו מונח. (גם כי יש כל מיני שרלטנים,

וגם כי לא מבינה איך המידע הזה מקדם את המצב)

אלא ללכת לקבל עזרה אמיתית: ללכת יחד שניכם לטיפול זוגי, או לחילופין אם זה לא מצליח ללכת בעצמך לטיפול ולקבל מענה מה לעשות ואיך.

קורה שיש מצבים מורכבים או קשרים בתקשורת.

יש דברים בסיפור שתיארת שיכולים להתפרש בכל מיני אופנים.

בשורה התחתונה לא ניתן להבין דרך הודעה את המצב לאשורו, וודאי שכדאי לנסות לתקן מה שאפשר

(בזוגיות או אצל כל אחד מכם בפני עצמו, זה אף פעם לא רק "הצד השני").

מאחלת לכם שתמצאו שליחים טובים.

ברור שהוא אמור להפנות אותו אלייך

ובפרט כשאת בהריון

תעצרי אותו לשיחה

ותגיד לו שאת רוצה שהוא יהיה איתך.

בצורה ברורה.

אולי אפילו כדאי לדבר עם רב סביר

לא מקובל וכאלה

רב הלכתי, רב שכונה או מי שיכול להשפיע

ולא לדפדף את המקרה

כי ברור שהסדר עדיפויות הנכון

הוא להיות עם האשה שלו, ובפרט כשהיא בהריון.

זו טעות שיכולה לקרות להרבה, ובפרט כשמגיע אדם

מבוגר, אולי אפילו חולה, ומצווה ענקית לעזור לו.

 הכל טוב ואושר לעזור לבן אדם,

ולהאכיל אותו זה מצוה רצינית וטוב שעשית

לפעמים האנשים האלה סבירים

יודעים לא להפריע.

ולפעמים הם חסרי גבולות וטקט או לא מודעים לנזק שהם גורמים, כי נותנים להם את התחושה שבכיף והכל סבבה.

ואולי זה מה שהולך מרגיש שזה דיי בכיף מבחינתי

תפקידך להבהיר לבעלך, שאת מעוניינת ביחס שלו עכשיו, ושיתעדף אותך ביחס ובזמן.

אפשר לעזור לו, אבל מהצד כזה בלי לתת לו

נתח מהזמן, שישים לב.

בכולן את כותבת שאת לא יודעת מה לעשות, את רוצה להתגרש. עוד לפני שהתחתנת איתו! ורגע אחרי החתונה! ושנה אחרי, ושנה וחצי אחרי!

למה את עדיין איתו בכלל? אני שואלת באמת, זה לא שאלה רטורית. לא מכירה אותך.

את יודעת מה את רוצה בחיים? זה נכון הילד וכו'... אבל עדיף ילד שגדל עם הורים שטוב להם בנפרד מאשר ילד שנמצא בבית אחד מפורק ורואה ריבים ותסכולים כל הזמן, ואמא שלא פנויה אליו רגשית כי היא מתעסקת בזה שלא טוב לה בזוגיות.

תעצרי שנייה את הכול. תחשבי על עצמך- טוב לך עכשיו? יהיה לך טוב בשנה הבאה ובעוד כמה שנים? מה יעשה לך טוב? מה את יכולה לעשות שיעשה לך טוב? לא לצפות שאחרים יעשו דברים שאולי ישפיעו עלייך. תשני דברים בעצמך.

אז מן הסתם הם יצחקו, ידברו, יקשקשו... 

אם הוא לא לומד הוראה והוא לא מתכוון לעבוד בישיבה,

אז זה לא כל-כך שונה מאינספור פגישות שיהיו לו גם בעבודה.

(אני יודע שלא עניתי לשאלה שלך, רק הרחבתי אותה...)

אין נכון או לא נכון.

לאחת זה יפריע-וזה בסדר.

ולאחרת זה לא יפריע-וגם זה בסדר.

אבל אם זה מפריע לך,פשוט תגידי לו.

תשתפי אותו בתחושות שלך.

אצלה בבית או במקום ציבורי, כמו בספריה?

זה  טבעי שדברים כאלה מעוררים מחשבות ורגשות, במיוחד כשאתם זוג טרי והקשר עוד בבנייה והתגבשות. זה ממש לא משהו לחוש עליו אשמה או לחשוב שאת "מגזימה".

אבל כיוון שההקשר הוא נטו לימודים ולא בילוי חברתי נניח של קולגות מהעבודה ,  לצורך השלמת חומר חיוני שהוא הפסיד עקב המילואים – זוהי מטרה פרקטית, ברורה ומקצועית. זה לא "בילוי" או "יציאה".

אם הם אכן ישבו בספריה - זו התנהלות שגרתית ונורמלית של חבורות סטודנטים.  

אם בפעם הזו נפגשו בבית שלה, לגיטימי לבקש שלהבא ישבו במקום ציבורי  

יש הרבה חברויות בלימודים ובעבודה שלא מתפתחות למקומות שהפנטזיות של כבודו הולכיהם אליהם.

זה לא הופך את זה לטוב או לרע, אלא בעיקר שצריך לדעת לשים דברים בפרופורציות ולהבא להציב גבולות (נניח, שבפעם הבאה ייפגשו אצלכם בבית, או שייפגש עם אחר/ת).

מחשבה פסימית מיידית או תגובה קיצונית יכולים להזיק מאוד, בין אם החשש מוצדק ובין אם לא.

השאלה אם יש לו ברירה.

אבל כמה נקודות ציון

א האם יש איסור ייחוד. אם כן אז זה פשוט אסור .

ב האם חד פעמי/ פעמים בודדות/ סדרה של שיעורים

ג האם יש רעשי רקע שיגבירו צניעות או שיגבירו קלות דעת

ד מה הסגנון של הסטודנטית המדוברת

הצלחה רבה 

לק"י

לא קשור לאם סומכים על בן הזוג או לא.

ובעיני, אם לך זה מפריע, הכי לגיטימי שתבקשי ממנו ללמוד עם גבר.

אולי לא הייתי באה בדרישה, אלא מבקשת ומקווה שייענה לי.

עדיף ללמוד בזום ביחד ולא פיזית ועוד יותר עדיף ללמוד עם גבר..

זה די פשוט ובסיסי

שיפריע לך

כדאי לשתף בזה❤️

אפשר להזמין ללמוד אצלכם אם אין אופציה טובה יותר עם מי להשלים..  או שילמדו בזום.

יחד עם זאת, ראוי לסמוך עליו

ואם ממש קשה (לאו דווקא קשה לסמוך אלא קשה הסיטואציה)

אפשר להזמין אותה ללמוד אצלכם

שצריל זהירות גדולה ב"לתת עצות" שחלילה לא יפגע בצורה כלשהי בשלום והאהבה בין איש לאישתו.

אז כל המטרה היא רק לתיקון ולכוונה טובה.

גמו שכתבו זה חייב להיות ברור שהגבולות ההלכתיים חייבים להישאר אחרת אין לזה שום היצר בלי קשר לנישואין בכלל.

והדבר השני והקריטי זו לא הנהגה טובה אני מאמין שהוא עושה את זה בתום לב וגם אותה סטודנטית שעוזרת לו.

אבל זה לא מומלץ כלל וכלל גם כשאין  שום ייחוד ומבחינת הלכתית יבשה הכל נעשה לפי ההלכה.

מהסיבה שזה יוצר קירבה בטח אם משובר במשהו של כמה פעמים.אי אפשר להיות לא אנושיים אי אפשר לשבת עם אדם ולא קצת לצחוק איתו להביע נחמדות וזה לא דבר רע אבל בהקשר הזה זה עלול חלילה להגיע למקומות שליילים ואיני מדבר מדמיונות אלא מסיםורים ששמעתי ומתלמידי חכמים מאוד מתונים ומחוברים לחיים שגם הם אומרים את הדברים הללו.

זה מעבר להרגשה האישית זו הנהגה לא נכונה...

העולם היום הפך להיות מכיל וכל דבר כמו מה שכתבתי נשמע שמפגש בים איש לאישה הוא מלא ביצרים ותאוות.

אבל זו בכלל לא הכוונה שלי.

אנחנו בני אדם בריאים עם רגשות וכל פגישה מסוג כזו היא סוג של חוויה וחוויה היא דבר מקרב.

וזה לא משנה עבודה לימודעם וכד' צריל שיהיו גבולות ברורים

בסגנון הדיבור והתוכן.גם במקום של עבודה זה לא דבר נכון שאיש או אישה ידברו על אה ועל דא או יצחקו אחד עם השני...

זו האמת וזו דרכה של תורה

ברור לי שהרבה מאיתנו לא עושים את זה ממקום רע פשוט העולם הפך להיות מכיל כביכול ונותן לגיטמציה לערבוב הזה.

*אני ממש לא חושב שצריך שלא יהיה שום מפגש בין נשים לגברים.

אבל אני כן מתנגד שבתוך המפגשים האלו יכנסו ערכים,אמונות,תחביבים, חווית וכד' בין גברים לנשים(אא"כ המטרה שלהם להכיר ולהתחתן).

ודרך אגב אני בטוח שהוא ממש צדיק וטוב וממש אוהב את אשתו ובכלל לא חושב על הנ"ל.

אבל כמו שכתבתי זה לא דבר טוב ונכון.

ככל שהעיקרון הדתי חזק בבית אז זה פחות אופציה, ונשארים עם ה"פיתו בסלו", כלומר יודעים שיגיע ליל הטבילה וזה נשמר עד אז.

לכן השאלה היא כמה ההלכה נוכחת אצלכם בשאיפה הזוגית.

ברור שכל זה לא מזילזול בדחפים וברצונות הטבעיים שזה דבר משמח בפני עצמו וטוב מאד שקיים אצלכם.

שלישית - ללמוד ביחד, לחזור ביחד על ההלכות הללו, שהן חדשות לכם ואולי לא מספיק במודעות ובכלל - ללמוד משהו ביחד מחזק את היחס המשותף שלכם לתורה.

בהצלחה רבה וברכה גדולה בביתכם

אתם רוצים קשר טוב ומגע וחיבה, וזה מדהים.

מה שצריך לשים לב, זה לשני דברים שפחות קל לראות מהמקום שלכם:

1. ככל שיש יותר מגע אסור ונקיפות מצפון, אתם תחוו את המגע כמשהו שמוביל לתחושות אשם, או שצד א מעיר לצד ב ומנסה למנוע אותו מהחטא. התוצאה היא כמובן בעייתית (ואפילו הרסנית, בטווח הארוך).

2. ככל שיש יותר שמירה, ככה ימי הטהרה הרבה יותר מרגשים ועוצמתיים. שוב, זה מתחיל בקטן אבל ככל שחולף הזמן זה מקבע את ליל הטבילה ובכלל את תקופת הטהרה כזמן של קשר מאוד מרגש ועוצמתי.

עצה פשוטה שלי: זמן הנדה הוא הזמן העי חשוב באמת לבניית הזוגיות, ואם מנהלים אותו נכון, מרוויחים בגדול. תקופת הטהרה, בעיקר כזוג צעיר, גולשת כמעט במישרין למגע וחיבור פיזי וזה מדהים. אבל אם מנהלים נכון את זמן הנדה, בונים את הרובד של קשר בשיחה משותפת, דיבור וסיפור על עצמי. זה מאוד מאוד חשוב, כי תוך כמה שנים שני התחומים האלה יהיו פחות לחוצים לכם, וככל ששניהם ייבנו טוב (מגע נעים מתוך קרבה ולא מתוך תחושות אשם, לצד שיחה נעימה ומקרבת) - צלחתם את החלק הכי בסיסי בזוגיות, ואתם במועדון הטוב של אלו שבונים את עצמם.

כדי ליישם את זה, תפנימו ביחד כמה חשוב גם זמן בלי מגע פיזי ואיך כדאי לנהל אותו בחכמה. תחשבו להעמיס על ימי הנדה שלכם מפגשים של שיח וקרבה שמצד שני לא מאפשרים ככ מגע. יותר יציאות בערב להליכה משותפת, לרכז אז נסיעות להורים ולאירועים וכדו'.

אני חושב שאתם נמצאים בשלב מרגש ויש לכם את הכלים לפתח זוגיות מהממת. מכיר הרבה אנשים שהיו שמחים לחזור לתקופה הזו ולעשות את זה שוב, בצורה נבונה ובונה.

מלא הצלחה יקרים!

ומזל טוב 🍷

פתרונות טכניים כבר כתבו לפניי טוב ממני.

קודם כל הכל תקין אצלכם ואתם לגמרי נורמליים ומצויינים ברוך השם.
זו מתנה וברכה גדולה, המשיכה הבלתי ניתנת למעצור הזו...
מבחינת עזרה טכנית- צעדי תינוק.
כל פעם להחליט על משהו קטן, לא ישר הכל או כלום כי זה קשה.
כל פעם שאתם מצליחים לשמור על הריחוק- לשמוח בזה.

אולי לעזור לעצמכם, לא להיות יחד המון זמן במצב של קרבה,
לצאת יחד למקומות ציבוריים אולי אפילו ליד אנשים אם ממש ממש קשה,
וכמובן להתפלל על זה להשם...
לשים לעצכם גבולוצ קטנים יותר- מה אתם בטוח לא עושים. צעדים קטנים. זה לא המקום לפרט אם באלך בפרטי בשמחה רבה...

מרגש לשמוע את זה,באמת.. מתיקות
 

הפעמים הראשונות היו לנו סיוט ממש

אבל באמת מפעם לפעם זה נהיה יותר טוב ב"ה

ושנה-שנה וחצי אחרי החתונה זה היה לנו הבדל של שמיים וארץ מהחודשים הראשונים...

שולחת חיבוק, בע"ה שה' ישלח לכם כוחות לניסיון הזה, ואם זה מעודד- בע"ה זה ילך וישתפר...;)

ברור שקשה מאד מאד. ברוווור.

אבל זה עניין של החלטה, שרק אתם יכולים לקבל לעצמכם. יחד.

מה שהקל עלינו זה לצאת מהבית יחד כמה שיותר. 

שאין הכוונה שכל היום תשהו בחברת אנשים, כמו להתארח הרבה אצל ההורים וכדו. זה יהרוס לכם את הכיף של הביחד.

אני הייתי ממליץ לטייל ברחוב או בקניון וכדו, שיש אנשים אז המגע תמיד עדין (או לא קיים - עניין של הנורמות שלכם), או לנסוע למקומות ואירועים אבל יש לכם את הביחד של הדרך לשם ברכב וכדו.

מאוד חשוב להתרגל להנות מלשבת לפטפט ולספר על עצמינו ולשתף ביחד, בלי אנשים נוספים ובלי יותר מדי מגע. זה הרגל מאוד כדאי להמשך הזוגיות (יש גם רובד של להעמיק את השיח המשותף, אבל זה לא נשאל כאן ולא כאן המקום לדבר על זה).

באמת יכול להועיל חלק מהזמן לצאת מהבית, מסכים שזו עצה טובה לחלק מהזמן או אפילו להרבה זמן, למי שבאמת לא מסוגל.

אבל, חשוב מאוד באופן כללי לשלוט בעצמנו וחשוב באופן ספציפי שתהיה זוגיות עמוקה ואוהבת גם בלי המגע. לא אומר בהכרח שהייתי מנדב לזה בלי שהתרה חייבה, אבל אחרי שיש את המצווה והאיסור - כדאי לקחת זאת כהזדמנות להעמקה.

הזדמנות לברר שהקשר שלנו הוא קודם כל קשר של נשמות, מתוך כך קשר של אנשים שיש להם ערכים משותפים ועולם ידע משמעותי ועשיר. מתוך כל הקומות הללו ועל גביהן מגיעה, בזמנים המתאימים, גם הקומה החשובה של המגע- שהיא מאוד מיוחד ונעימה ומביאה את היחד שלנו לקומות מדהימות. אבל היחד קיים הרבה לפני המגע.

כמדומני שאצלינו כזוג צעיר (אי אז...), הרבה מהשיחות הארוכות שביססו את היחד התודעתי שלנו - היו דווקא בשבתות שהיינו לבד בבית ואסורים.

ובמהות שמירת התורה והמצוות כולה.

ובפן הפרקטי, אכן מנסים קודם כל להיות בזה *יחד* מתוך הבנה שזה מה שאנו בוחרים וכי זה מה שחשוב לנו,

ומתוך החיזוק הזה כל אחד לעצמו וגם לשני/ה לעשות בפועל דברים שיעזרו - כגון דיני ההרחקות שבאים בדיוק כדי לשים את הגדרות הללו.

כתבו עוד על הפן הפרקטי ומצטרפת לכל דברי החוכמה שנאמרו כאן,

ורוצה גם להוסיף על הפן הרעיוני וההבנתי של הדברים בהרחבה:

בהחלט הזמנים השונים במעגלי החיים (כדוגמת הזמן שאסורים) מזמנים לנו הזדמנות מופלאה ללמוד ולהעמיק בכך יחד, ולגדול בתור הזוג שאנחנו לעוד ועוד רבדים עמוקים.

זו ממש עבודת חיים. 

בהחלט אפשרות של עבודה על רמת קירבה נפשית-רגשית בעוצמה גבוהה בזמנים אלו יכולה לתרום,

גם התכנסות והתמקדות אישית חשובים בפני עצמם

ולשניהם יש מקום, הכל תלוי באיזון העדין והנכון לכם כיחידים וכזוג.

ויש גם נקודה שחוזרת על עצמה הרבה פעמים בתקופה הזו, שהיא נקודת הרגשת הבדידות בזמנים אלו שאסורים. כתבתי עליה בהרחבה בעבר ומצרפת את הדברים גם כאן:

לפעמים עולה אצל האישה, ואולי גם אצל האיש, מן תחושה של "בדידות" כאשר אסורים.

וזו אכן נקודה מאוד עמוקה שלדעתי יושבת איפשהו שם-בנבכי הנפש של הרבה מאוד נשים (וגם גברים) בזמן שאסורים.

וזה ממש לא סתם.

הרי יש שפה שלמה של אהבה (בין היתר, יש 8 שפות של אהבה) שהיא שפת המגע -

שבעצם מי ש"מדבר" בה - אומר ע"י כל סוג של מגע - חיבוק, נשיקה, ליטוף, יחסי אישות וכו' - אומר ע"י כך "אני אוהב/ת אותך"

וגם מרגיש אהוב/ה ע"י מגע שנותנים לו/לה.

עכשיו,

בתקופה שאסורים,

ועוד אחרי החיבור הגדול שהיה שמותרים,

ועוד אחרי הרבה זמן שהייתם מותרים -

פתאום נלקחה מכם השפה הזו!

משניכם!

אז גם בעלך - זה קשה לו

כי הוא אוהב אותך

ורוצה להגיד את זה

להגיד את זה גם במגע

והוא לא יכול!!!

ואת, אוהבת אותו כל כך

ורוצה להיות קרובה אליו

אבל לא יכולה לומר לו זאת בשפת המגע!

ואז מה קורה?

למי שממש קשה, כי הוא ממש "ספץ'"- ממש מדבר חזק ורהוט בשפה הזו של האהבה - הוא לגמרי מרגיש כמו נכה חלילה שלקחו לו את הקביים והוא לא יכול ללכת... כאילו איבר ממשי מתוכו חסר...

ואז מתוך קושי הוא ממש מרגיש חסר אונים!

ומהחוסר אונים הזה באמת לפעמים נוצר ריחוק גם ברגש/בנפש -

*כי* כל כך אוהבים

*כי* כל כך קשה בלי המגע

ולעיתים אפילו מעדיפים "להתרחק" לגמרי כדי שלא יהיה קשה מדי עד בלתי אפשרי

וגם כדי לא ליפול.

 השורש החיובי של זה כמובן מראה עד כמה אהבה ענקית וקירבה ענקית *כן* יש ביניכם!

שעד כדי כך אתם מפחדים לא ליפול מרוב שהתשוקה והאהבה ביניכם חזקה!

שעד כדי כך אתם מרגישים חסרי אונים בלי יכולת המגע הזו

שעד כדי כך לפעמים הנפש ומנגנוני ההגנה מעדיפים להתרחק כי פשוט לא יכולים ככה בלי המגע!

אם מבינים את השורש של זה,

את המקום ממנו הכל קורה -

זה מאוד יכול להרגיע את הנפש.

כי דווקא כאשר אסורים יכול לעלות רצון יותר חזק לקירבה נפשית ומילולית

אך לעיתים מרגישים, כמו שפירטתי קודם, בדיוק להיפך

ואז התסכול גדול שבעתיים

גם אין שפת המגע

וגם אין את שפת המילים

אז כאילו מה? אז מה כן יש?

מה? כל מה שאנחנו זה רק מגע?

מה, למה אנחנו כ"כ רחוקים?

מה, הוא כבר לא אוהב אותי?

מה, הוא רק רוצה אותי כשמותר לגעת? ואני אותו?

מה יש לנו?!

אז על כל השאלות האלה לענות - ממש ממש לא!

יש ביניכם קשר שלם!

אהבה שלמה ואמיתית

אתם פשוט אנושיים!

פשוט לקחו לכם שפה! קביים, איבר, פה, יכולת התבטאות!

והריחוק הוא לא אמיתי אלא רק כמו מסכה לתסכול וחוסר האונים שהנפש מרגישה *כי* היא רוצה להיות כל כך קרובה!

עכשיו זה חשוב חשוב חשוב

אני כותבת את זה לך, לעצמי, לכולן

וכ"כ למה?

כי דווקא בימים האלו,

הימים שאיש ואישתו אסורים,

הם ימים שחלילה "מועדים לפורענות".

הכוונה שחלילה חלילה בגלל אותה הרגשה בנפש

אותו איש

או אותה אישה

יכולים "להאמין" ו"ללכת שבי" אחרי הרגש המתעתע והשקרי הזה של ה"ריחוק" לכאורה

ולחשוב שהאישה שלהם/האיש שלהן רחוק מהם

ואז זה כר פורה לחלילה ריחוק אמיתי

ע"י קשרים אסורים ל"ע

או מריבות

ויכוחים

צעקות

חוסר הבנה

רצון למלא את ה"חלל" הזה בהתכתבויות או דיבור עם גבר אחר חלילה,

או לצחוק ממישהו אחר חלילה,

או כל דבר שמכניס גורם זר בקשר המקודש בינינו

וכל דבר שהוא לא מקרב בינינו אלא מרחיק

כיוון שאין ואקום בעולם.

איפה שלא נכניס את הטוב - ישר יש בור פעור לרע.

וישר צריך למלא אותו!

כמו שכתוב בתורה "הבור ריק"

ומפרש רש"י מים אין בו

אבל נחשים ועקרבים יש בו!

ז"א, אם אין את הקירבה

אז חלילה הפוטנציאל לרע ולריחוק עוד יותר גדול!

וצריך להיזהר שבעתיים!

צריך ל"סור מרע" שבעתיים!

ואז "לעשות טוב" שבעתיים

לא לדבר עם מישהו שאסור (תמיד כמובן!)

לא לריב מריבות מכוערות

להמשיך להבין אחד את השני

כן להסתכל בעיניים (אם מתאים לכם, אני חושבת שזה חשוב)

כן לצאת יחד דווקא כשאסורים לבילוי רק בלי מגע

כן ליצור זמן ומרחב לזוגיות - זמן, פניות ומקום לזוגיות,

כן לדבר על הדברים

כן לומר במילים "אני אוהבת אותך"

או בפתקים

או מחוות

או חיוך

כן להתמלא במה שכן יש

במה שכן היה

להיזכר בזה

לזכור את זה

להפנים את זה

להסניף את זה עמוק לתוכנו

ובשאר הזמן?

בשאר הזמן להבין את המקום בנפש של זה.

ולשחרר.

להרפות.

ככה זה.

אי אפשר תמיד מושלם.

אז להכניס גם דברים טובים *אחרים* אבל שיהיו *טובים*

זמן למרחב *האישי* של כל אחת ואחד מאיתנו

זמן יותר לפיתוח תחביבים

זמן יותר ליציאות עם אחות/חברה/אמא/אחר

זמן יותר לפתח דברים בעצמך ובעולם האישי שלי ולהשקיע בזה יותר

זמן יותר לבקר הורים ומשפחה

זמן יותר לישון

זמן יותר לראות סדרות אולי, או כל דברים שאוהבים וזה דורש רק אחד ולא זוג

וכמובן גם אישך אותו דבר - יקדיש את הזמן להתמלא ב*אני* שלו

זמן יותר לעצמו

לעבודה/לימוד תורה

לחברים

ליציאות עם משפחה וחברים

לפיתוח עצמו ותחביבים שלו ויצירתיות שלו

ואז

כאשר המקום של זה בנפש קצת נרגע

אפשר לאט לאט לראות גם את הברכה בזה -

שזה באמת באמת מאםפשר גם זמן לגדול בתור יחידם ולא רק בתור זוג,

ואז אותם שני היחידים האלה יגיעו לטבילה ולמפגש המחודש עוד יותר מלאים

עוד יותר שמחים

עוד יותר *הם*

ומתוך המקום האישי השלם הזה - גם הזוגיות תהיה שלמה יותר

כי כאשר כל אחד מרגיש *עם עצמו* ועם *עצמה* טוב ושלם - הזוגיות היא הראשונה להרוויח מכך! (וגם להיפך כמובן!)

ואז יש גם את הגעגוע

והציפייה

והכמיהה

והתשוקה

ואת החיבור המחודש שהוא ממש יכול להיות עם פרפרים בבטן ממש כמו ואפילו עוד יותר מיום החופה!

ולהכניס עוד עומק וגיוון וטוב שלם בתוך המרחב הזוגי שלכם בתחום האישות ובכל התחומים.

אני קוראת לזה (לתקופה שאסורים) "שעת האפס"

שכאילו אנחנו, הנפש שלנו, כמו שעון,

שצריך מדי פעם להתאפס

לאפס אותו.

כי אם לא הוא משתגע ולא מראה את השעה הנכונה

אבל כאשר מאפסים אותו

ונותנים לו את היחס הראוי לו - הוא ימשיך להתאפס על עצמו ולהרואת את השעה הנכונה

ממש "אם תעירו ואם תעוררו את האהבה עד שתחפץ" -

שיש כמו שטח אפור כזה שהוא הזמן שאסורים בו, תקופת הריחוק בנידה,

שמה שיכול לתרום ולעזור לאפס אותו זה מה שכתבתי קודם - להכניס טוב ולא רע,

למשל סרט, שיר שכותבים או שרים עליכם עם תמונות שלכם מכל הזמנים, ממש להקדיש באופן *אקטיבי* זמן ב"להעיר ולעורר" את האהבה עד שתחפץ בזמן הזה שזה דורש יותר אנרגיה,

אז כן, לעשות קליפ מכל הסרטונים והתמונות שלכם,

לדבר על הילדים החמודים

להקדיש יותר זמן לילדים החמודים

לשמוע שירים שמקרבים ומחזקים

לרקוד

לראות סרט שיכול לקרב (לאו דווקא ביחד, הכוונה לקרבב את הלב שלכן בנפרד לשני ולתחושת הקירבה)

בילוי יזום יחד

שיחה טובה

מבט בעיניים א ר ו ך

ממש להעיר את הקירבה הזו

כמו שעון מעורר

ואז,

במקום ללכת ולהיות בשטח האפור - שיכול לזמן את כל הרע והריחוק והדברים הרעים חלילה שפירטתי למעלה -

ללכת לשטח הלבן, או הורוד - ששם הכל טוב, ומקרב, ונכון, ואמיתי ולא מזויף, גם בטווח הקצר וגם בטווח הארוך.

למשל להוסיף עוד פגישה עם אחות

עם חברה

לצאת לאוויר עם מוזיקה

לישון

להסניף את הילדים

להתפלל על זה ולהתפלל בכלל

להתחזק

לראות סרט טוב

לראות תמונה שלכם יחד

ליצור משהו

לעזור למישהו - בטוב

ממש להתכוונן לזה!

לדבר את זה.

לשהות לבקש מהשם את זה.

במילים פשוטות.

כל יום.

ואם קשה אז יותר חזק לבקש.

ותמיד תמיד לחשוב

מהי מטרת העל שלי? למשל זוגיות טובה לנצח ובית שלם ושמח לנצח -

אז מה מקרב אותי למטרת העל הזו שלי?

ומה מרחיק אותי ממטרת העל הזו שלי?

וכ-ל מה שמקרב אותי למטרה - לעשות!

וכ-ל מה שמרחיק אותי מהמטרה - להתרחק!

ב"הצלחה רבה, מאחלת לכם שתזכו לצמוח ולמצוא המון מתנות דווקא בתוך התקופות שאסורים, ומתוכן להעמיק ולשמוח עוד יותר גם בתקופות שמותרים 🙏🌹

מחילה, עניתי לך אתמול (לא גילית סוד, זה ידוע בפורום) כי הייתי בטוח שמי שבפורום נשואים מחפש מטפל - מחפש לעצמו מטפל זוגי. אבל אם אתה בסה"כ רוצה לברר משהו כללי - אין צורך לאסוף כאן מידע.

מה ההכשרה שלכם?
כמה שנים אתם במקצוע?

מה היקף העבודה?

מנסה להשיג.

המושג 'מטפלים' הוא עולם מאוד רחב והתשובה לשאלותיך תהיה שונה מאוד מאחד לשני. אם אתה רוצה ללכת למישהו לטיפול, הגיוני לשאול אותו את השאלות הללו באופן אישי, אבל לא חושב שדרך הפורום.

גם מה גובה המשכורת וכמה יש להם ביו''ש.

המטרה שלך לא ברורה, (ואם כבר נראית כחשודה) ולכן אין רצון לעזור לך.

אתה שוקל ללכת לטיפול? אתה שוקל ללמוד טיפול? או שאתה סתם רוצה להסביר שהכל חארטה?

תסביר מה אתה צריך, תקבל תשובות למה שאתה צריך.

למרות שהן לא היו מעוניינות בכך.

מניחה שיש במגוון מחירים, ואולי אפשר להכין ערכות ולהכין בלי הדרכה.

הכיף מבחינתי בזה שאפשר לפטפט תוך כדי.

כמה אתן מוכנות להשקיע פר משתתפת?
ואם לא דחוף לכן מפעילה מבחוץ אפשר סדנת DIY פשוטה יש מלא אופציות

עיצוב שוקולד לפרלינים

ציור בקפה

יש לי המלצות..