אולי בפשטות כזו. שהלב כבר מאס מלשמוע

מועכת את הסיגריה חזק, שאיפה אל תוך הפה נשיפה חזקה החוצה ואדי פיח ועשן צורבים בעיניים
לילה כוכבים שקט בתחנת דלק באמצע כביש ארוך שמתפתל מעבר לאופק מעורפל וענני מחנק שנותנים דחיפה לנשום

בואי, הוא אומר. הסיגריה מתפרקת על הרצפה לאט כשעקב הנעל מועך אותה ביסודיות, שאף פינה לא תישאר מקופחת
בואי, והאוטו מתניע כשהשיעול שלו מרעים. מפר את השקט העדין שעוטף אותנו

כביש חשוך ומכונית קטנה בלי אורות והגה שחורק בכל פנייה. שתיקה קלילה וכבדה בו זמנית והמבט נעוץ קדימה. כמו מבקש בקשה אילמת, תתחיל אתה לדבר
תתחילי את

נשימות הופכות מהירות יותר לרגע כשהרוח צולפת בחלון, רוח לילה קיצית שבולעת אותנו אליה בברכה

לרגע אני חוששת שהאוטו יתפרק ומביטה לשמאל, הידיים שלו חזקות על ההגה. ואם נתפרק על האספלט באמצע תשעים קמש, מעניין אם הידיים האלו יספיקו לתפוס גם אותי

ההגה מנגן לאט עם כל פניה והשתיקה עדיין עומדת במקומה
הוא חונה בחריקה מול כמה סלעים והר גבוה שמיתמר אל תוך השמיים, או ככה לפחות אפשר לחשוב בלילה. בנקודה מסוימת בשמיים מעלינו נפרשת דובה גדולה והוא נשכב על האדמה החשופה מלאת האבנים
הוא מעביר עלי מבט לרגע, נוגע לא נוגע. בקשה אילמת, אולי. או הדמיון שלי שיוצא מהקופסא
מתיישבת לידו ומחליקה על האדמה לאט, רגביה מקמרים את גבי ואני נשענת עליהם בדממה. מבט נעוץ למעלה, באותו מתווה הכוכבים

אולי הוא מסתכל עליי, אולי לא. שידבר כבר, שיוציא מילה. שישתעל ברעם של עשן סיגריות כדי להפר את הדממה

נוגע לא נוגע, ככה הולך ונע במהירות, מבטים חטופים לצד שמאל, מבטים ארוכים אל השמיים השחורים בזמן שעיניים מלטפות לרגע את פניי

הרים גבוהים מסביבנו מתגבשים כשהחושך הופך לבן בית ואני מרגישה כל כך קטנה פתאום. ואיך אפשר לדבר מול הגודל המטורף הזה, איך אפשר ללמד מילים להביע תחושה. הגוף שלי נרפה לאט והיד שלי זזה לכיוונו, מלטפת ברכות סלעים


ובנקודת זמן אחת בחושך ההוא ירח מסיט את מבטו אלינו. עין פוגשת עין ואישון ננעץ באישון, אישון הלילה
נשימות מחליקות על גבי שתיקה, מרפרפות לרגע על העור הרך, מלטפות ריס שנפל ולוחשות משאלה

יש כוכב אחד שצופה עלינו, אני נשבעת באותו חושך
אני נשברת על אדמה מצולקת כשזרועות עוטפות אותי
בנשימות ופעימות של מאה עשרים קמש שמאיימות לשבור לי ולפרק את בית החזה


היו לילות, אני אותם זוכרת
כי איך אפשר שלא.