ולפעמים כל הכאב יוצא החוצה ואת מרגישה חיה. חיה כל כך שאף אחד לא יכול להגיד לך שאת מתה, כי את חיה.
חיה כל כך שאת רוצה חיים אמיתיים. את רוצה בעל וילדים, ואת רוצה בית. ואת רוצה את החיים שלך. את רוצה מישהו שיאהב אותך כל כך, ויראו את זה כל פעם שהוא מסתכל עלייך. את רוצה ללדת ילדים, ולגדל אותם. ולעבור איתם כאב, ולתת להם ממה שאת עברת. ולהגן עליהם מהעולם. ולחבק אותם. ולשמור עליהם.
את רוצה את המשפחה שלך כדי לאהוב אותה.
ועכשיו, כשכל הכאב מפוצץ אותך מבפנים, ואת בוכה בשקט,
את רק יודעת שאת צריכה מישהו לאהוב כל כך חזק. מישהו שיבטיח לך לא לעזוב.
וגם אם תריבו, הוא תמיד יחזור.
אלוהים.
כל כך קשה לי

אני מחכה לדם.
לחיים שיזלגו החוצה
והלאה ממני.
לא נועדתי להביא חיים.
לא נועדתי לחיות אותם
במלואם.

אני מחכה לכאב
לנקמה
לנחמה.

הגוף צריך לסבול.
הגוף ממאן כדי
שהנפש.

על טעויות שעשיתי
אני צריכה לשלם.

בין כך
ובין כך

הגוף ישלם.

אני באמת במערכת יחסים רעה? שוב? אותם דפוסים? זה באמת רע? אני כל כך רוצה שזה יהיה טוב. אני מפחדת