המסע בעקבות האבידות / אפרים אורבך
בביכורים מאז י´ שבט ה´תשס"ט
גם אני נסעתי לאומן.
אלפי אנשים נוסעים לאומן מידי ראש השנה, כך שזה לא נשמע כ"כ מרגש.
אבל אנשים המכירים אותי מקרוב ירימו גבה.
הזה הקוקניק שהתנגד תמיד ליציאה מהארץ? גם אתה נסחפת בזרם?
להיכן נעלמו כל אותן טענות שִכְלִיוֹת שֶיָרית כלפי הנוסעים לשם?
שמא הרגש גבר על השכל? לב שליט על המח ח"ו?
---------------------------
הם נראים בדיוק כמו כולם.
עיניים, אוזניים, שיניים, פנים, מח ולב.
בעצם, הלב קצת שונה. הוא כבוי.
הם חיים בינותינו.
מדברים איתנו, אוכלים איתנו ואפילו צוחקים.
אך העיקר חסר: הם לא שמחים.
גם להם יש רגעים קטנים של אושר.
אבל- זה רק רגעים.
המצב הקבוע של נפשם הוא עצבות,
והשמחה מפרה אותו לעיתים.
משהו בקשר שלהם עם הקב"ה נפגם.
הם לא ממש אוהבים אותו.
שלא לומר מפחדים.
יום הכיפורים- יום חסד שהקב"ה נתן לעמו לכפר בו כל עוונותיהם-
הם היו מעדיפים שלא היה בכלל.
"כל השנה רגשות אשם רודפות אותנו,
מה צורך יש ביום שכולו "על חטא שחטאנו"?
המצוות עליהם לעול
התפילות- למשא.
ובכלל, לשום דבר אין להם יותר מידי חשק.
משהו בבטחון העצמי שלהם התערער.
הם איבדו את האמון בעצמם.
כח הרצון לא מתפקד כשורה.
סיבות שונות יכולות לגרום לדבר
ואין כאן המקום לפרטם.
ויש כאלה שאין מצבם חמור עד כדי כך.
אך גם הם מרגישים שזה לא זה.
בחורה שכבר נתייאשה למצוא זיווגה.
בעל בית שלא מצליח אף פעם להתכוון בתפילה.
אנשים שחשים שמשהו חסר. שרוצים יותר קשר לה'.
יותר אהבה, יותר שמחה, יותר חשק ללמוד תורה.
אלו ואלו ניסו כבר את כל הספרים.
משיב הרוח, אשיב ממצולות ומשיבת נפש.
שום דבר לא עזר.
וכשכבר חוו ייאוש אחר ייאוש שמעו לפתע בת קול:
"מי שיבוא על קברו ויאמר שם אלו העשרה מזמורי תהילים, ויתן פרוטה לצדקה בעבורו, אפילו אם גדלו ועצמו עוונותיו וחטאיו מאוד מאוד חס ושלום, אזי אתאמץ ואשתדל לאורך ולרוחב להושיעו ולתקנו. ואמר בזו הלשון (מתורגם מיידיש): ...אשתטח לאורך ולרוחב להיטיב עמו. בפאותיו אמשכהו ואוציאהו משאול תחתיות".
ושוב נדלק הניצוץ בליבם ונתעוררה התקווה.
ובאמונת חכמים פשוטה שהבטחת הצדיק ודאי לא תשוב ריקם
ארזו המטלטלים ונסעו.
-------------------------------------
לא.
הרגש לא גבר על השכל. הלב לא שליט על המח.
השכל האמיתי גבר על השכל המדומה.
הרצון לקרבת אלוקים על טענות המשכנעות משוכנעים.
ועד שאנחנו מחמירים באי יציאה מהארץ לקברות צדיקים
נחמיר באהבת ה' ובשמחת חיים.
תאמרו בציניות: אז ככה היום עושים תשובה? כבר לא מתאמצים?
פרוטה, תהילים ו'הופּ' נושעים?
ובכן, אין מדובר כאן בהוקוס פוקוס.
הנסיעה לצדיק וההדבקות בו היא צעד המראה על נכונות לפעול על מנת להשתנות.
וכתוב במפורש בהבטחתו של רבי נחמן שלא מספיקה נתינת הצדקה
וקריאת התהילים, אלא צריך לקבל על עצמו שלא ישוב על חטאו.
וחוץ מזה: וכי לצאת את ארץ הקודש קל בעיניכם?
ולהוציא אלפי שקלים בגלל אמונת חכמים דבר פשוט הוא?
והכל- רק בשביל להשיג את קרבת אלוקים.
אולי בגלל מאמצים אלה וכבר יושיענו ה'.
גם לא אמרנו לא לנסות קודם פתרונות אחרים.
ובנוסף, כדאי לבוא אם רצון אמיתי להשתנות. לא כרמאי בנסיון לברוח מאחריות.
"דע שצריך לנסוע להצדיק לחזור על אבדתו. כי קודם שיוצא האדם לאוויר העולם, מלמדין ומראין לו כל מה שצריך לעשות ולעבוד ולהשיג בזה העולם, וכיוון שיצא לאוויר העולם מיד נשכח מאתו, כמו שאמרו רז"ל (נדה ל).
והשכחה היא בחינת אבדה, כמו שקראו רבותינו ז"ל את השוכח אובד, כמאמרם ז"ל (אבות ה') 'מהיר לשמוע ומהיר לאבד' וכו'.
וצריך לחזור ולבקש אבדתו, והאבדה שלו היא אצל הצדיק. כי הצדיק חוזר על אבדתו עד שמוצאה, ואחר שמוצאה, חוזר ומבקש אחר אבדות אחרים עד שמוצא גם אבדתם, עד שמוצא האבדות של כל העולם.
על כן צריך לבוא להחכם לבקש ולהכיר אבדתו, ולשוב ולקבלה אצלו, אך הצדיק אינו משיב לו האבדה עד שידרשנו אם אינו רמאי ושקרן, כמו שכתוב: עד דרוש אחיך והשבתו לו- עד שתדרוש את אחיך אם אינו רמאי" (ב"מ כז) [תורה קפ"ח]
