ההגדרות הן מה שגורמות לנו לא לעבוד את ה' עד הסוף.
וטהר ליבנו לעבד*ך* *באמת*.
צריך לזכור את מי עובדים.
לצערי אני רואה שבכל המגזרים, אנשים עובדים בנוסף לקב"ה את החברה, את ההגדרה.
אז אולי אדם לא יקפיד על קלה כבחמורה בהתחלה, אבל הרצון שלו יחיה.
ואנשים מתים עם כיפה לא ימישכו להתהלך ברחוב.
כולם יהיו חיים באמת כי האמונה תבער בהם פנימית, לא באופן חיצוני נגלה לעין שכביכול מאשר אותם בעיני החברה עד שהם שוכחים שהעבודה היא מולו קודם כל.
אדם שלא מניח על עצמו הגדרות וסטיגמות, לא נותן לעצמו רגע דל.
הוא מודע בכח רגע לזה שהוא נמדד בכל בחירה שלו, בכל עשיה שלו, ושה' רואה ללבב.
הוא מעז להסכים עם עצמו שהוא דינמי, ויש לו רצוא ושוב.
הוא יודע שאין "ושוב" שמגדיר אותו.
כי תשובה קדמה לעולם, והמציאות האמיתית היא התיקון ולא הקלקול.
כל כך חבל שאנחנו מגדירים (מקבעים) מישהו במציאות המקולקלת שלו.
וגם אני לא חושבת שאפשר להגיד על מישהו שהוא "דתי".
מה זה דתי? מי מחליט אילו מצוות הופכות אדם לדתי?
גם אם הלכתית יש לזה משמעות למשל בענייני חיתון וכאלה, זאת עדיין סוגייה מורכבת מאוד.
וזה לא אור בלי כלי.
להפך. זה אור שמותאם באופן מדוייק לכלים שלו.
זה הוא מול עצמו, מול ה'.
בלי צורך לרצות את הסביבה, ולהצדיק אי לבטל את הצקצוקים שלהם.
אני יודעת שלא כולם מסוגלים לעבוד את ה' ברמה הזאת.
אבל אני מעדיפה לחיות ולהיות מי שאני באמת, מאשר להיות חלק מעדר שאני לא מאמינה בו.
אני רוצה תורה ואמת שלמה יותר.
נמאס לי מהשקר הזה ומהע"ז שבמגזריות.
יש בזה סכנה למי שהוא עלה נידף
לא למישהו שבוחר בדרך הזאת כדי לעבוד את ה' יותר טוב.
זה לא משנה מה הם יגידו.
יש לנו תורה. לי ולחילוני הזה שאתה מדבר עליו. את אותה התורה.
מה שהוא רואה כאידאלים, אם הם לא מסתדרים עם התורה, זה לא ישנה את דעתי.
אבל הוא לא "חילוני", הוא תינוק שנשבה. ועלינו להוציא אותו מהשבי.
איך נוציא אותו? יש כאלה שחושבים שאם הם יזרקו עליו אבנים זה יעזור, יש כאלה שחושבים שאם הם יצעקו עליו זה יעזור, ויש כאלה שחושבים שאם הם יתנשאו עליו ויגידו לו כמה הוא טועה ואני צודק זה יעזור. ויש כאלה שמאמינים באהבה ובכבוד, וכיוון שהוא בשבי, מתקרבים אליו, לא מתווכחים איתו (כן אומרים את דעתנו הכללית כשהוא שואל בחיוך ובלי שום מורא ופחד וגם סתם כשתמחשק לנו), מראים דוגמא אישית. עד שהוא רק ירצה לחזור לבית הארמון.
כולנו צריכים לחזור.
ההגדרה הדתית גורמת לנו לחשוב שאנחנו בסדר, היא גורמת לנו להתקבע בעבודת ה' שלנו.
מי שזה מתאים לו, או מי שבשבילו זה הרע במיעוטו, אז שילך על זה.
אני מאמינה בדרך אחרת.
הרצוא ושוב שלי גלויים לעיני כל. ואני לא נבהלת מזה... לפחות משתדלת.
לא מזה שזה לעיני כל, ולא מזה שיש "ושוב".
אדם שחוזר בשאלה, גם הוא עושה תהליך של חיפוש אחר תשובה.
במבט חיצוני נראה שהוא פורק עול.
אבל די כבר עם המבט החיצוני, אנחנו צריכים ללמוד להסתכל לעומק להסתכל לנשמה של כל יהודי.
וכן, אני רואה את האנשים הכי רחוקים בעולם, ואני אומרת לך שהם קודש קודשים.
בנים אתם לה' אלוקיכם. גם הם. אי אפשר שלא לאהוב אותם אי אפשר שלא לדאוג להם.
אי אפשר שלא לכבד אותם.
נשמות רכות שרק צריכות שיראו בהם טוב ולאט לאט הם שבים לארמון.
עד שכולנו נהיה ליחידה תמה ונקיה.
אנחנו לא יכוחים בלעדיהם.
הם לא "חילונים", הם אחים יקרים ואהובים שלנו
והם עובדים את ה' בקצב שלהם, ואם נעזור להם (לא בקטע מתנשא) אולי הקצב ילך ויגבר.
זה התפקיד שלנו ותו לא.
עדיין לא הסברתי את עמדתי עד הסוף.
סתם שפכתי הרהורי בוקר.
התקשרות
