כשמיה הרימה סוף סוף את הראש מהמחברת הרכבת החלה לעזוב את התחנה. האישה שישבה מולה הוציאה כריך מהתיק והחייל משמאלה כבר עצם את עיניו. שמש אחר הצהריים איבדה מעט מחומה בדקות האחרונות והדף הראשון במחברת היה מלא במילים.
שירלי התקשרה אחרי שתי דקות, מודיעה למיה שאת האוזניות ששכחה אצלה היא תשמור ותחזיר כשייפגשו שוב בשבוע הבא. בטח, צחקה מיה. כמו שאני מכירה אותך האוזניות האלו הפכו להיות שלך ברגע שסגרתי אחריי את הדלת. את לא באמת מסוגלת לוותר עליהן... גם שירלי צחקה, אבל בצחוק שלה הייתה עייפות ואחרי ארבעה ימים שבילו אחת עם השניה בכל רגע ביממה, היא ניתקה מהר מאוד.
העט הפסיק לעבוד כעבור עשר דקות. מיה ניסתה לכתוב מילים לאיזה שיר שהתנגן בה במשך כל השבוע ותוך כדי הכינה רשימה של דברים לעשות בסוף השבוע (לסדר את החדר, לאפות עוגיות, לא לשכוח להתקשר לסבתא) אבל העט הכריז על שביתה ואפילו קשקושים בצידי המחברת ונשיפה חמה על קצהו לא שכנעו אותו לחזור לעבודה.
החייל משמאלה ענה לצלצול הטלפון שלו. אה אחי, כן אני אגיע. אל תחפור לי, אני אגיע. תגיד לה שתבוא. ביי. האישה מולה הוציאה שקית תפוצ'יפס. ילד קטן שהיא לא הצליחה לראות שאל את אימא שלו למה הנהג לא שם רדיו.
מיה תופפה על ברכיה במרץ. הן קמו מאוחר היום ואחר כך רק רבצו בדירה, כך שלא היו הרבה סיכויים שהיא תירדם בקרוב. הנוף בחלון שיעמם אותה (מפעלים ושדות) ואין יותר מדי דברים מעניינים בפלאפון בלי אוזניות.
פתאום עצרה הרכבת. השקט שמר על עצמו לשניה אחת בלבד, ואז התחילה ההמולה. החייל לשמאלה החל לרטון בשקט והתקשר לחבר, האישה ממול נעמדה וניסתה לברר מה קורה, הילד הקטן פרץ בבכי ואימא שלו ביקשה שיפסיק, הציעה במבה, איימה שאין טלוויזיה עד יום ראשון. שתי חיילות הגיעו מהר אל החייל לשמאלה, זה קרה גם לפני שבועיים, בטח תוך שעה כבר ימשיכו לנסוע, בוא נעשה משהו בינתיים.
האישה הציעה לכולם תפוצ'יפס, האימא הוציאה במבה. כמה אנשים התיישבו במעבר, התחילו לשחק עם איזו חבילת קלפים שמישהו מיהר לנדב.
מיה עדיין ישבה במושב שלה.
החייל לשמאלה שאל אותה אם היא באה. לכי תסבירי לו למה את לא יכולה. אני צריכה לעשות שיחת טלפון, היא מיהרה להגיד וחייגה את המספר של שירלי. שירלי לא ענתה, גם אימא לא. החייל חייך אליה מהמעבר, לא עונים? הוא שאל. הוא ניענעה בראשה לשלילה.
אז יאללה, בואי, נראה אותך מנצחת. היא חייכה, עוד התלבטה לרגע. איך מסבירים שהיא לא יכולה להסביר את עצמה. איך מסבירים את המילים שהיא בוחרת ואת השתיקה.
בסופו של דבר בקבוק קולה עשה את דרכו אל הקרון והיא קמה והצטרפה אל שאר האנשים. מישהו הרי צריך להתנדב להסביר איך משחקים יניב.
שירלי התקשרה אחרי שתי דקות, מודיעה למיה שאת האוזניות ששכחה אצלה היא תשמור ותחזיר כשייפגשו שוב בשבוע הבא. בטח, צחקה מיה. כמו שאני מכירה אותך האוזניות האלו הפכו להיות שלך ברגע שסגרתי אחריי את הדלת. את לא באמת מסוגלת לוותר עליהן... גם שירלי צחקה, אבל בצחוק שלה הייתה עייפות ואחרי ארבעה ימים שבילו אחת עם השניה בכל רגע ביממה, היא ניתקה מהר מאוד.
העט הפסיק לעבוד כעבור עשר דקות. מיה ניסתה לכתוב מילים לאיזה שיר שהתנגן בה במשך כל השבוע ותוך כדי הכינה רשימה של דברים לעשות בסוף השבוע (לסדר את החדר, לאפות עוגיות, לא לשכוח להתקשר לסבתא) אבל העט הכריז על שביתה ואפילו קשקושים בצידי המחברת ונשיפה חמה על קצהו לא שכנעו אותו לחזור לעבודה.
החייל משמאלה ענה לצלצול הטלפון שלו. אה אחי, כן אני אגיע. אל תחפור לי, אני אגיע. תגיד לה שתבוא. ביי. האישה מולה הוציאה שקית תפוצ'יפס. ילד קטן שהיא לא הצליחה לראות שאל את אימא שלו למה הנהג לא שם רדיו.
מיה תופפה על ברכיה במרץ. הן קמו מאוחר היום ואחר כך רק רבצו בדירה, כך שלא היו הרבה סיכויים שהיא תירדם בקרוב. הנוף בחלון שיעמם אותה (מפעלים ושדות) ואין יותר מדי דברים מעניינים בפלאפון בלי אוזניות.
פתאום עצרה הרכבת. השקט שמר על עצמו לשניה אחת בלבד, ואז התחילה ההמולה. החייל לשמאלה החל לרטון בשקט והתקשר לחבר, האישה ממול נעמדה וניסתה לברר מה קורה, הילד הקטן פרץ בבכי ואימא שלו ביקשה שיפסיק, הציעה במבה, איימה שאין טלוויזיה עד יום ראשון. שתי חיילות הגיעו מהר אל החייל לשמאלה, זה קרה גם לפני שבועיים, בטח תוך שעה כבר ימשיכו לנסוע, בוא נעשה משהו בינתיים.
האישה הציעה לכולם תפוצ'יפס, האימא הוציאה במבה. כמה אנשים התיישבו במעבר, התחילו לשחק עם איזו חבילת קלפים שמישהו מיהר לנדב.
מיה עדיין ישבה במושב שלה.
החייל לשמאלה שאל אותה אם היא באה. לכי תסבירי לו למה את לא יכולה. אני צריכה לעשות שיחת טלפון, היא מיהרה להגיד וחייגה את המספר של שירלי. שירלי לא ענתה, גם אימא לא. החייל חייך אליה מהמעבר, לא עונים? הוא שאל. הוא ניענעה בראשה לשלילה.
אז יאללה, בואי, נראה אותך מנצחת. היא חייכה, עוד התלבטה לרגע. איך מסבירים שהיא לא יכולה להסביר את עצמה. איך מסבירים את המילים שהיא בוחרת ואת השתיקה.
בסופו של דבר בקבוק קולה עשה את דרכו אל הקרון והיא קמה והצטרפה אל שאר האנשים. מישהו הרי צריך להתנדב להסביר איך משחקים יניב.
ככה זה כשאני כותבת משהו אחרי הרבה זמן שלא
