שריטות מהעולם הדפוק

פעם כתבתי על זה מאמר.

פשוט מאין כמותו וכולם חייבים להסכים איתי...

עברתי עליו קצת. הוא נכתב לחברים בישיבה, אז נאלצתי להוריד ממנו כמה פרטים מחמת אאוטינג...
לא יודע עד כמה הוא כתוב טוב.
הוא עוסק יותר ביצירה מאשר שתי הנפשות...

20190801002949.pdf

(סוף עמוד ראשון) - בילדי הצל אחת הדמויות מדברת על מה שעברה בשואה. היא אומרת שם "הייתי בן אדם, והנורא מכל שגם הם היו בני אדם."

(אמצע עמוד שני) מה שאתה כותב שם מדהים, נכון שאנחנו מבקשים לא להגיע לידי נסיון, אבל העולם מלא בנסיונות. ורובם לא קלים.
השאלה היא מה גורם לאנשים בכל זאת לעמוד בנסיון.
הטענה שלך, אם הבנתי נכון, היא שהאדם שייך לרוחניות, יותר משהוא שייך לגשמיות, וכל צד מושך לכיוון אחר שזה בעצם הנסיון, והשייכות שלו לרוחניות מאפשרת לו לעמוד בנסיון?

(הסוף. מעניין מאוד, אבל לא רלוונטי לשאלה. אז אני אקרא אותו יותר בריכוז בהזדמנות אחרת)

לא יודע אם יותר שייך לרוחניות מאשר לגשמיות, אבל כן, יש לו שייכות לרוחניות לא פחות מאשר לגשמיות.

מצד ההסתכלות שהאדם הוא רוחני - עליו רק לעשות עבודה פנימית.
אבל מצד ההסתכלות שהאדם הוא גשמי - אז עליו לעשות כל מיני תחבולות כדי שלא יפול ברשתו של יצה"ר, כיון שהוא יכול ליפול.

ואלו ואלו דברי אלהים חיים.

גם לנפש בהמית יש שורש טוב
לפחות בע'מ"י

ברור שאנחנו משו טוב..

אחרי זה כל אחד מפתח את התכונות אופי שלו - ויש כאלה שיותר מתחברים לרעות

בכל מקרה תמיד אפשר למצוא בכל בן אדם את הטוב שבו (רק שלפעמים הוא מוסתר כלכך חזק שלא משנה כמה תתמאץ הוא לא יצא מביוחד אם אתה לא קרוב של אותו אדם והוא גם שונא אותך)

בני אדם הם אנשם טובים.

גם עם זה מוסתר בשכבות של ציניות ומסכות וכו', עדיין בשורש שלהם הם טובים.

הלב שלהם רוצה טוב.

 

כי ככה ה' ברא אותנו ברוך ה'1

כי כל אדם נברא טהור ונקי וזך. הוא מחליט לאן לקחת ת'חיים שלו..

 

מפגיעות חיצוניות, לדוגמא- בנאדם שחבר פוגע בו יוצר לעצמו סוגשל חומה שהיא מורכבת מציניות ופגיעה באחר, כי זאת מעטפת הגנה. כל בנאדם שמתקב ישר נהדף מרוב ציניות.

או למשל החברה שמשפיעה- עם הכי קול והכי מגניב זה לפגוע ולעות חרם או סתם מילה לא יפה- אז ברור שעושים כי זה הכי מגניב.

הולכים לפי החברה "רגע, מה? אני באמת יגיד לו מילה יפה? אבל כולם לא עושים ככה ומזלזלים ופוגעים"

 

לא אני אמרתי.

ספר קהלת: "עשה האלוהים את האדם ישר."

משם, כשהאדם מגיע לגיל שהוא מתחיל להיות פיקח ומתוודע לבחירה החופשית-

אז הוא כבר בוחר כיצד לפעול בעולם ולאן לנתב את האישיות והכוחות שלו.

זה נושא שיש הרבה מה להרחיב עליו

אולי מחר בע"ה.

אם ביסוד הוא טוב?
רק אומרת מנקודת מבט הגיונית, הרבה יותר הגיוני לעשות דברים "רעים"

חומר טוב למחשבה וברור.

ממש רוצה לענות על זה. מחר בע"ה אחרי שאעיין קצת ואהיה יותר מרוכזת אשתדל לכתוב בערב.

אלא אם כן כבר יענו תשובות שיספקו אותך (בטוחה שיהיו כאן תשובות טובות)

מחילה שלקח זמן ושזה באיחור ולא קיימתי את דברי שאכתוב למחרת.

(תסלחי לי כי זה פגם אישיותי)

ולענייננו:

מציינת שאני כותבת כאן מה שלמדתי והסקתי בעניין הנ"ל.

וודאי שיש עוד גישות שלא למדתי ולא הזכרתי כאן. ואני לא יודעת הכל.

ומחילה אם אחזור על תגובות-לא קראתי הכל.

בסיעתא דשמייא מקווה שיעלו/יתחדדו נקודות

 

1- כמו שהוזכר בהתחלה: הנחת היסוד שאנחנו טובים בשורשנו

"עשה אלוקים את האדם ישר".

וכן "נשמה שנתת בי טהורה"

יש בנו חלק אלוה ממעל שהוא טוב וטהור ביסודו- ללא חטא או רוע

וכן שהנשמה משתוקקת אך ורק לקרבת ה'.

אבל החלק אלוה ממעל הזה כאמור לבוש בתוך גוף.(וכאן בדיוק מתחילה החגיגה)

 

2- כאמור הזכרנו שמעבר לחלק הרוחני-נשמתי שלנו

יש בנו גם צד חומרי-גשמי-גופני. 

וכאמור יש בנו גם תאוות חומריות.

ועל זה כותב הרמח"ל במסילת ישרים פרק א':

"התאוות החומריות, אשר הן ימשך אחריהן- הנה הוא מתרחק והולך מן הטוב האמיתי.

ונמצא שהוא מושם באמת בתוך המלחמה החזקה.

כי כל ענייני העולם בין לטוב בין לרע- הינם נסיונות לאדם....

ואם יהיה לבן חיל וינצח המלחמה מכל הצדדין- הוא יהיה האדם השלם אשר יזכה לדבק בבוראו ויצא מן הפרוזדור הזה ויכנס בטרקלין לאור באור החיים"... 

 

3-מדרשת קהלת רבה:

"וגם הנפש לא תמלא"(קהלת) - "משל למה הדבר דומה - לעירוני שנשא בת מלך אם יביא לה כל מה שבעולם אינם חשובים לה כלום שהיא בת מלך, כך הנפש אילו הבאת לה כל מעדני עולם אינם כלום לה למה שהיא מהעליונים"

ז"א שבת המלך- קרי הנפש/הנשמה רוצה סיפוקים רוחניים, רוצה את קרבת ה'.

אבל לפעמים הרצונות הרוחניים שלנו 'מתורגמים' ומתפרשים כרצונות חומריים

וכאמור הסיפוקים החומריים האלו לא ממלאים את החלל שנפער בנשמה, והיא משדרת מחסור.

ויתכן מצב שהאיתותי נשמה האלו יתפרשו שוב כאיתותים גשמיים והאדם ירוץ ויחפש אחר סיפוק לבת המלך שלו, אך שום דבר לא יספק אותה- כיון שהיא באה מהעליונים

ז"א ששום הנאה חומרית לא תספק אותה כי היא צריכה סיפוק רוחני,

וזה בעצם סוג של מעגל שהאדם מחפש אחר משמעות וטוב- מנסה בדרכים שליליות לספק את החיפוש הזה- מבין שזה לא מספק אותו- - חותר לעוד קצת רע והפעם מסוג יותר עסיסי- ואין מנוח לנפשו. ומה שבעצם הוא לא מבין שזו הנשמה שלו שצועקת: תתייחס אלי! אני רוצה! אני משתוקקת!

וזה כבר מוביל אותנו לקשר של האדם עם נשמתו שזה לא הדיון כאן

אבל הנקודה המרכזית היא שהנשמה בשורשה רוצה טוב, רוצה את ה'.

ומסביבה יש רצונות חומריים וגשמיים או תאוות- שאם הן שליליות והאדם לא יודע להבחין ברצונות ובצרכיו- הן מרחיקות את האדם מן הטוב.

אז אדם בריא ידע לספק לכל צורך את הדברים המתאימים, בתבונה וע"פ הדרכת התורה.

 

4- כאמור שישנה גם בחירה חופשית(זה נושא בפני עצמו)

ואולי ארחיב עליו בהמשך. 

 

5- כמובן שיש גם 'יצר לב האדם רע מנעוריו'

"מנעוריו - משעה שננער ממעי אמו" (ילקוט שמעוני)

אבל זה לא סותר את העובדה שהאדם הוא טוב בשורשו,

מה בא אח"כ- רצונות, בחירות, תאוות וכן הלאה- זה כבר סיפור אחר.

 

אז שורה תחתונה: אנחנו טובים בשורשנו! 

כמובן שיש בנו רצונות שליליים שנובעים מהיותנו בשר ודם- אך זה לא סותר את העובדה שיש לנו נשמה טהורה, מה שמרחיק את האדם מהטוב הזה הן התאוות החומריות שמרחיקות אותו מרצון ה' ע"פ הרמח"ל.

ובעומק זה גם מתקשר לבחירה חופשית ויצר הרע וכל מה שהזכרנו למעלה.

ויש עוד מה להעמיק והרבה

אבל אסתפק בכך כי זה סתם יהיה מייגע וארוך.

מחילה גם על זה

תודה רבה על זה (צריכה גם לקרוא ברצינות כדי להגיב. אבל בינתיים תודה)

"יצר לב האדם רע מנעוריו"...

שזה מנעוריו, ז"א יצר הלב נהיה רע בשלב מסוים בחיים שהאדם מתוודע לחלקים אחרים שבתוכו

הרי תינוק שנולד- הוא כל כולו טוב טהור, אין בו רע.

אח"כ זה מתפתח.

של ר' יהודה הנשיא ואספסיאנוס... לא זוכר במדויק.

שר' יהודה הנשיא אומר ש"לפתח חטאת רובץ", שממש מרגע הלידה היצה"ר ממתין לאדם.
 

גם הרב שרקי, באחד משיעוריו, אומר שיצר הטוב נכנס רק בגיל מצוות..

אעיין בזה בלי נדר.

 משמעותי, באחת ההתבוננויות שלי, אני חושב על היחס בין אנטונינוס לרבי (הסיפור הידוע) בהקשר הדיאלוג הזה.

מלבד זאת- זה לא הרב שרקי, זו הגמרא.

להביא?

בסוף נכזרתי קצת וגם נחמיה הביא אותו.
עמךהסליחה

רק אמרתי שזה נושא מהסוג שיגרר לדיונים לא נגמרים כי לכל אחד יש דעה שונה.

(אני ממש מתלבטת לגבי זה. קראתי ספר שמצד אחד שכנע אותי שבני אדם הם טובים, מצד שני הרבה מזה הוא בגלל ה"הגבלות" הדתיות, ומעניין אם זה משנה משהו ואם לא ההגבלות האלו אנשים היו מתנהגים אחרת)

יש מדרש

"שאל אנטונינוס את רבינו: א"ל: מאימתי יצה"ר ניתן באדם? א"ל: עד שלא יצא ממעי אמו. א"ל: לאו, שאילו כן היה חוטט את בני מעיה ויוצא. והודה לו רבי, שהשווה לדעת המקרא: כי יצר לב האדם רע מנעוריו כתיב, בשעה שהוא נינער לעולם. ועוד שאלו: מאימתי ניתנה נשמה באדם, משיצא ממעי אמו או עד שלא יצא ממעי אמו? אמר לו: משיצא ממעי אמו. אמר לו: לאו! משל אם תניח בשר ג' ימים בלא מלח, מיד הוא מסריח. והודה לו רבי, שהשוה דעתו לדעת המקרא, שנאמר: חיים וחסד עשית עמדי ופקודתך שמרה רוחי. מאימתי ניתנה נשמה בי? משעה שפקדתני."

 

רבי בתחילה אומר שיצר הרע הוא הראשיתי יותר באדם. ואילו אנטונינוס אומר מהמציאות שאי אפשר לומר כן.

אם היה היצר ראשיתי- האדם לא היה יכול להברא, העולם מקבל את זעומו רק מתוך ההבל העולמי הכללי. אבל נקודת ההריון, ההתפתחות, המחשבה התחילה- היא חייבת להיות מלאה ענווה, חייבת להיות מלאה סובלנות ונטולת יצר.

 

ואילו אם נקודת הטוב לא היתה מלכתחילה- אי היה אפשר לעולם להתקיים.

 

צריך להתבונן, מה רבי ראה ממעלתו, ומה דוקא אנטונינוס מראה. יש לי שתי התבוננויות בזה. אבל אני באמצע דיבור אחר. בפעם הבאה בל"נ, תתזכרו אותי.

 

רציתי להרחיב בזה יותר. 

עכשיו ראיתי  ש@חסוי מאוד , הפנה אותך למדרש הזה. ( ילקוט שמעוני)

דן בזה.

נראה לי שהיהדות אומרת שאנחנו טובים ביסודנו, "עשה האלוקים את האדם ישר, והמה ביקשו חשבונות רבים"

"לפתח חטאת רובץ" - כלומר לאדם תמיד יש סיבה לחטוא, אז למה הוא לא *תמיד* חוטא?

כי הוא לא אמור לעשות את זה, כי יש בו צד שאמור להתגבר על זה

"לפתח חטאת רובץ".

האדם בטבעו ישר. אם יתנהג כמו שצריך ויעשה מה שנכון, לא יחטא. לפעמים בתור בני אדם אנחנו מועדים, עושים דברים שהם לא בהכרח הנכונים.

אבל יש יצר שמנסה למשוך

בני האדם הם אנוכיים מיסודם.
לטוב ולרע
כל מה שאדם עושה, הוא בסופו של דבר עושה בשביל עצמו.
יש אדם שבוחר בדרך של לעשות טוב לאחרים,
כדי לקבל הערכה ולקבל טוב מאחרים חזרה
יש אדם שבוחר בדרך של לעשות טוב לעצמו,
בלי להתחשב באחרים
לקבל את הטוב מעצמו
אבל הכל נובע ממניעים אנוכיים בסופו של דבר.
והאנשים הרעים הם ההכי מסכנים בסיפור.
הם אלו שמודעים לזה
אבל בסופו של דבר הכל נובע ממניעים אנוכיים

כשאין לו מזה רווח מיידי? ולרוב זה דורש ממנו לוותר ולתת מעצמו. מה שאומר שזה לא יכול להיות אגואיסטי באופן מוחלט

מרגיש סיפוק

אז אנחנו מרגישים סיפוק
וגם מקבלים הערכה מהסביבה,
ומרגישים טוב עם עצמנו

אגב, "ישנם הוגים כפיטר סינגר, המגדירים את ה"טוב" כהשגת המטרות."

אם מישהו ישאל אדם אקראי מה השעה, האם יהיה בן אדם שישקר לו לו בשביל להטעות אותו?

אנשים רוצים לעזור לאנשים אקראיים אחרים שהם פוגשים.

ולומר שהם עושים את זה בשביל שיעריכו אותם נשמע לי קלוש, כמה אתה מעריך אדם שרק אמר לך את השעה?

 

אז מה גורם להם לפעמים לרוע?

1) תועלתנות

2) מוסר\דת

3) כעס

4) מעגלי קרבה (הם יכולים לפגוע בקבוצה שהם לא מכירים כדי לעזור לקבוצה שהם כן מכירים)

5) ציות לסמכות

 

וצריך לשים לב שכל הדברים האלה הם טובים מיסודם. טוב לדאוג לעצמך, טוב להיות אדם מוסרי, טוב לדעת לכעוס על אנשים שמתנהגים באופן לא ראוי, טוב שיהיו אנשים שתאהם יותר מאחרים, וטוב גם לדעת להקשיב לאנשים אחרים שמבינים יותר ממך.

למה יש אנשים שעושים דברים רעים?
(בחיים לא ראיתם אנשים שמתעללים בחתולות סתם כי משעמם להם?)
ותועלתנות זה מובן.
כל השאר לא ממש, אתה מוכן להסביר?
(בכעס הכוונה לקיצוניות וחוסר שליטה מוחלט, או למשהו יותר מחושב והגיוני, סוג של נקמה?)

אם חפץ יהיה טוב, ואם לא אז לא.

אשכרה.