שחרית של הישיבה.
ירושלמים- בחייאת תבואו
(ירושלמיות- החשיבות שלכן גדולה אף יותר)
שחרית של הישיבה.
ירושלמים- בחייאת תבואו
(ירושלמיות- החשיבות שלכן גדולה אף יותר)
שאלה היא מי לוקח על עצמו את התקצוב הגדול והפרסום- האם דרך ליבה או חזון- בעקרון זה דבר ששני הארגונים מפעילים יחד.
אבל חזון לקחו עוד פרוייקטים וזה חבר'ה אחרים.
גם נועם- יש את הרב דרור אריה שהוא גם חזון וגם נועם אבל יש חבר'ה שנשארו בחזון וחבר'ה שהצטרפו לנועם.
דברים שונים.
ב"ה היה טוב.
זכיתי לארגן את זה. אממה?
שישי הייתי נורא עייף, שעתיים לפני שבת , הלכתי לישון לשעה, שמתי דברים במכונת הכביסה (ספרדי שם אותם ביחד עם בגדים שלו) , וכתבתי בפתק את הדברים שיש לעשות לפני שבת קודש- לייבש, לגהץ, מקווה וטלפונים למשפחה. ושמתי שעון מעורר לשעה לפני שבת- סביר להספיק נכון?
אבל מה מתברר שחבר שבקשתי ממנו שכח, וגם הטלפון לא העיר, גם לא השעון מעורר. ונחמיה'לה שלנו קם שעתיים אחרי כניסת שבת קודש, כשהחברה כבר התחילו סעודה. ב"ה, שלא קמתי בשלוש בלילה, הייתי הולך לחפש בבני ברק חסיד לקדש אצלו..
@קפיץ-, אני לא הייתי. דוקא שבת שעבר הייתי אפי' ש"ץ. כבוד גדול.

)מעניין אם זה עובד
מעניין אם זה יעבוד

ישקפיץחייב דחוף.

הרבה התחיל כאן.
כתיבה ופריקה ודברים חדשים, אנשים חדשים
מסגרת שונה לתקשורת.
לילות קרים, שיחות ארוכות שעוברות בהרבה מקומות אבל בסוף משאירות טעם מר של אכזבה וכמיהה.
ציפיות, בלי מקור. פרשנות, רצונות ודמיונות.
נגמר מהר או לאט, אבל בעצם בכלל לא התחיל.
או לא נגמר באמת, עד שנגדע. ואז שוב, מבליח, מצפה-מתאכזב-שוקע, נשאר לבד.
ובסוף הכל חוזר לאותה הנקודה, אותה הכמיהה, אותו החוסר.
מה שמילא אך ייסר ובכל פעם היה בלב חצוי, רק הגביר את הרצון בכל פעם.
קוראים לזה בכל מיני שמות - בדידות, חוסר בחום ואהבה...
רכבת הרים של רגשות, חיים שלא ממשיכים בשום כיוון למשך תקופה ארוכה.
בכל פעם משהו אחר בא ומתחיל הכל מחדש.
אין סוף. בסוף זה רק אני.
שלום בנצי 👋)