שכל מה שאני עושה אני חייבת לבדוק קודם "רגע האם זה יתרום לי?" "האם זה מה שאני שואפת ורוצה?"
אמרתי לה את זה והיא אמרה שזה מעולה ושיש לי גם רגישות רוחנית גבוהה וכו אבל זה מרגיש לי קצת טבעי ותמים מידי לא יודעת למה בעצם, זה פשוט לא מרגיש לי נכון. וכן, אני יודעת שמרגיש זה בלבולי מוח כי אני לא עד כדי כך יודעת לעשות את ההפרדה בין הרגש האמיתי לבין הרגש המושפע, ובעצם אני לא חושבת שבכלל הייתה פעם הפרדה כזאת. אוף.
מעניין אם זה עובד
מעניין אם זה יעבוד
ישקפיץחייב דחוף.
הרבה התחיל כאן.
כתיבה ופריקה ודברים חדשים, אנשים חדשים
מסגרת שונה לתקשורת.
לילות קרים, שיחות ארוכות שעוברות בהרבה מקומות אבל בסוף משאירות טעם מר של אכזבה וכמיהה.
ציפיות, בלי מקור. פרשנות, רצונות ודמיונות.
נגמר מהר או לאט, אבל בעצם בכלל לא התחיל.
או לא נגמר באמת, עד שנגדע. ואז שוב, מבליח, מצפה-מתאכזב-שוקע, נשאר לבד.
ובסוף הכל חוזר לאותה הנקודה, אותה הכמיהה, אותו החוסר.
מה שמילא אך ייסר ובכל פעם היה בלב חצוי, רק הגביר את הרצון בכל פעם.
קוראים לזה בכל מיני שמות - בדידות, חוסר בחום ואהבה...
רכבת הרים של רגשות, חיים שלא ממשיכים בשום כיוון למשך תקופה ארוכה.
בכל פעם משהו אחר בא ומתחיל הכל מחדש.
אין סוף. בסוף זה רק אני.
שלום בנצי 👋)
