גם לי היה מצב דומה עם אחי הגדול, (בפער של עשור)
ממה שאני חוויתי- הבחנתי שדווקא הדברים הפשוטים והקטנים הם אלו שמקרבים ויוצרים קשר.
נניח ללכת בשבת לבית כנסת ובדרך להעביר חוויות.
-(אם היא בגיל) לשבת וללמוד תורה בשבת, אצלנו זה היה כ"כ משמעותי ובאמת אחד מהדברים שעיצבו אותי.
- להרים טלפון פעם בשבוע או לפני שבת.
בחופשות- לצאת לטייל, לבשל יחד, לנקות את הבית יחד- בקיצור ליצור כמה שיותר חוויות משותפות.
כשאתה מגיע תשאל אותה מה שלומה, איך בחופש, איך בלימודים וכו..
זה יותר במשחקים
יכולה להגיד לך שמה שאני זוכרת מאחי הגדולים (גכ היו חוזרים היתה פעם ב-) זה בעיקר ההשתוללויות והמשחקים, הם היו נראים לי חצי אלוקים.
מעניין אם זה עובד
חייב דחוף.
הרבה התחיל כאן.
כתיבה ופריקה ודברים חדשים, אנשים חדשים
מסגרת שונה לתקשורת.
לילות קרים, שיחות ארוכות שעוברות בהרבה מקומות אבל בסוף משאירות טעם מר של אכזבה וכמיהה.
ציפיות, בלי מקור. פרשנות, רצונות ודמיונות.
נגמר מהר או לאט, אבל בעצם בכלל לא התחיל.
או לא נגמר באמת, עד שנגדע. ואז שוב, מבליח, מצפה-מתאכזב-שוקע, נשאר לבד.
ובסוף הכל חוזר לאותה הנקודה, אותה הכמיהה, אותו החוסר.
מה שמילא אך ייסר ובכל פעם היה בלב חצוי, רק הגביר את הרצון בכל פעם.
קוראים לזה בכל מיני שמות - בדידות, חוסר בחום ואהבה...
רכבת הרים של רגשות, חיים שלא ממשיכים בשום כיוון למשך תקופה ארוכה.
בכל פעם משהו אחר בא ומתחיל הכל מחדש.
אין סוף. בסוף זה רק אני.
שלום בנצי 👋)
