בתור אחת שמודעת לעצמה, מאמינה בתהליכים נפשיים ורגשיים ומשחררת טראומות על ידי עצימת עיניים, נשימות עמוקות וצחוק תמיד ידעתי שבתוך המוח שלי מסתובב חומר מופלא. אצל כל אחד יש כזה, אבל אני שמתי לי למטרה להכיר אותו.
לפעמים אני כותבת שיר וחושבת שיודעת למה התכוונתי וכמה זמן (דקות, ימים, שנים- כל אלו קרו) אח"כ פתאום מבינה על מה *באמת* כתבתי. מה תת המודע שלח למעלה בלי שראיתי את זה. לפעמים אני אומרת דברים שמעולם לא חשבתי עליהם ופתאום מבינה שהראש שלי יודע תשובות שחיפשתי הרבה זמן.
אני אוהבת לשיר. לא במיוחד טובה בזה, אבל אוהבת. בדרך כלל כשאני לא עושה משהו שמצריך מחשבה אני שרה. מסתובבת בבית ושרה, מציירת ושרה, שוטפת כלים ושרה. ותמיד אלו שירים של אחרים. היום יצא לי לשיר ופתאום שמתי לב שאני שרה מילים של שיר שאני לא מכירה. שיר שלא קיים. שרתי ככה כמה זמן, כשאני לא יודעת מה המילה הבאה שיוצאת לי מהפה ונאחזת רק בדמיון של במה ואישה כבת 50 מהמאה הקודמת ששרה בטונים גבוהים ודקים מילים ארוכות ומלנכוליות. באיזשהו שלב התחלתי להקליט מה ששרתי. אחרי כמה דקות עצרתי והקשבתי. תשמעו... שרתי באנגלית, ואני חושבת שההגבלה הזו של להשתמש באוצר מילים מצומצם מאוד עזרה לי להוציא משהו מזוקק. אז נכון, לא שרתי טוב, אבל שמעתי פתאום בצורה מאוד ברורה מה אני מרגישה. תרגמתי אחר כך מה ששרתי, וכל כך שמחתי לראות שיש מילים לתחושה הזו, שיש דימוי שיכול להסביר. ונכון שלא כולם, אולי אפילו אף אחד לא יבין. אבל אני הצלחתי לבטא לעצמי מה אני מרגישה וגם, אולי, מאיפה זה הגיע.
הקלטתי שני קטעים, הנה התרגום-
1. צללים מילאו את ליבי
צללים רצים דרך נפשי
בודדה הייתי כשפתחתי את הדלת
בודדה הייתי כשחציתי את הדרך
אורות ירוקים נשאו אותי הלאה
חייזרים לקחו אותי כל כך רחוק מביתי
לא הייתי אני יותר
לא הייתי עצמי יותר
כל כך בודדה, כל כך לא אני
לא יודעת להיכן אני הולכת
שקט דרך נפשי
2. ימים יקרים תחת הקשת
ימים ירוקים וצהובים, כתומים לאורך השנה
רוח מצאה אותי כשציחקקתי אל העץ
ילדים צחקו והצביעו עליי אבל אני הייתי כל כך, הו, כל כך שמחה
ארוחות פיקניק וריח של אויר טרי בבוקר
כל כך מוקדם בבוקר
השמש בדיוק זרחה אל מעלה
ציפורים נישקו את השמיים
ציפורים נישקו את נשמתי
רוח סבבה אותי ואני רצתי עוד ועוד ועוד
הייתי כל כך שמחה מזמן, מזמן
שמחה הייתי מזמן, מזמן
שמחה הייתי כשרוח סבבה אותי
ארוחות פיקניק ופרחים צהובים
ילדי בית ספר מנשקים את שיערי
ג'נטלמנים מנשקים את ידי ואני עדיין חולמת עליך בלילה ההוא
לפעמים אני כותבת שיר וחושבת שיודעת למה התכוונתי וכמה זמן (דקות, ימים, שנים- כל אלו קרו) אח"כ פתאום מבינה על מה *באמת* כתבתי. מה תת המודע שלח למעלה בלי שראיתי את זה. לפעמים אני אומרת דברים שמעולם לא חשבתי עליהם ופתאום מבינה שהראש שלי יודע תשובות שחיפשתי הרבה זמן.
אני אוהבת לשיר. לא במיוחד טובה בזה, אבל אוהבת. בדרך כלל כשאני לא עושה משהו שמצריך מחשבה אני שרה. מסתובבת בבית ושרה, מציירת ושרה, שוטפת כלים ושרה. ותמיד אלו שירים של אחרים. היום יצא לי לשיר ופתאום שמתי לב שאני שרה מילים של שיר שאני לא מכירה. שיר שלא קיים. שרתי ככה כמה זמן, כשאני לא יודעת מה המילה הבאה שיוצאת לי מהפה ונאחזת רק בדמיון של במה ואישה כבת 50 מהמאה הקודמת ששרה בטונים גבוהים ודקים מילים ארוכות ומלנכוליות. באיזשהו שלב התחלתי להקליט מה ששרתי. אחרי כמה דקות עצרתי והקשבתי. תשמעו... שרתי באנגלית, ואני חושבת שההגבלה הזו של להשתמש באוצר מילים מצומצם מאוד עזרה לי להוציא משהו מזוקק. אז נכון, לא שרתי טוב, אבל שמעתי פתאום בצורה מאוד ברורה מה אני מרגישה. תרגמתי אחר כך מה ששרתי, וכל כך שמחתי לראות שיש מילים לתחושה הזו, שיש דימוי שיכול להסביר. ונכון שלא כולם, אולי אפילו אף אחד לא יבין. אבל אני הצלחתי לבטא לעצמי מה אני מרגישה וגם, אולי, מאיפה זה הגיע.
הקלטתי שני קטעים, הנה התרגום-
1. צללים מילאו את ליבי
צללים רצים דרך נפשי
בודדה הייתי כשפתחתי את הדלת
בודדה הייתי כשחציתי את הדרך
אורות ירוקים נשאו אותי הלאה
חייזרים לקחו אותי כל כך רחוק מביתי
לא הייתי אני יותר
לא הייתי עצמי יותר
כל כך בודדה, כל כך לא אני
לא יודעת להיכן אני הולכת
שקט דרך נפשי
2. ימים יקרים תחת הקשת
ימים ירוקים וצהובים, כתומים לאורך השנה
רוח מצאה אותי כשציחקקתי אל העץ
ילדים צחקו והצביעו עליי אבל אני הייתי כל כך, הו, כל כך שמחה
ארוחות פיקניק וריח של אויר טרי בבוקר
כל כך מוקדם בבוקר
השמש בדיוק זרחה אל מעלה
ציפורים נישקו את השמיים
ציפורים נישקו את נשמתי
רוח סבבה אותי ואני רצתי עוד ועוד ועוד
הייתי כל כך שמחה מזמן, מזמן
שמחה הייתי מזמן, מזמן
שמחה הייתי כשרוח סבבה אותי
ארוחות פיקניק ופרחים צהובים
ילדי בית ספר מנשקים את שיערי
ג'נטלמנים מנשקים את ידי ואני עדיין חולמת עליך בלילה ההוא
