~ אני באמת לא מבין מה השי"ת רוצה ממני.
~ אם הקב"ה רוצה שנכיר- הוא כבר יסדר את זה בצורה ברורה יותר ומבוקרת. אם לא נפגשנו- כנראה כך אמור להיות.
~ אמרתי לחבר'ה אז שכל הכשלונות הגדולים שלי השנה, הם נקודות שחורות קטנות יחסית על דף חיי. הכאב האמיתי זו המגמה, היא השתנתה, וזה הרבה יותר מעצב את האישיות.
~ כתוב לי בחתימה שלא איאש את עצמי לעולם. הרב'ה אמר.
~ בכל סופי זמני הקיץ שלי העבודה שלי לא היתה כלל הכנה לבין הזמנים, אלא רק המעטת שמחה לקראת תשעה באב. כי תשעה באב זה יום כזה, שאנחנו מקוננים את עצמינו לדעת, מקוננים את חיינו עד תום (כמעט?), כי מי אמר שהשמש תשוב לזרוח למחרת, שיהיה מחרת בכלל, מי אמר? למה למחר לבוא אם הימים נראים כך, ולמה לשמש לזרוח? "
חָשַׁךְ הַשֶּׁמֶשׁ וְיָרֵחַ קָדַר. וְכוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת אָסְפוּ נָגְהָם"
~ בזמנו, הרב אבינר כתב תשובה לא ללמוד חברותא עם מי שעולה להר הבית. אנשים לא הבינו לא מה העבוידה של חברותא, שזו עבוידה. זה לא סתם ללמוד עם מישהו, זה לשחות עם מישהו אתה והוא בסירה אחת בים היהדות הסוער. אי אפשר לי להיות חברותא עם חילוני, כמו שאני לא יכול באמת להיות חבר שלו. אני יכול ללמוד איתו, אבל לא חברותא. כנ"ל גם סאטמר, אגב, להבדיל.
אבל גם לא הבינו- את העבוידה, של לא לעלות להר הבית. אנשים יכולים להעריך מי שעולה להר הבית, והמקדש אצלו (לפי הגישה שלו למקדש) הוא מרכז עבודת ד' שלו. אבל אנשים לא יכולים להבין, שהמקדש הוא כל חיי עבודת ד' , כל חייו של מי שלא עולה להר. דוקא בצורת העבוידה של לא לעלות. זה שורש ועיקר חיינו.
לכו להר המור בתשעה באב. תראו איך בוכים שם.
~להסיח את הדעת מהאבילות. איך מלבים מחדש את האבילות? איך מחזירים את הדעת.
~ אין דבר כזה חברה ביהדות, יש או אישה או לבדוק אם היא אשתי או כלום. אין חברה. אם אני יוצא עם מישהי היא לא חברה שלי בינתיים, אלא אנחנו מכירים אחד את השנייה.
שנייה.
אני לא אומר שלא תווצר מזה קרבה מסויימת, כדי לראות טוב צריך להיות קרוב.
אבל חברה? מצב ביניים כקיים?
את זה אין ביהדות.
יש ביצר שלי.
נגמר הזמן, בכללי.
ע"כ. אכמ"ל.
- לקראת נישואין וזוגיות