היום החלטתי להציב לעצמי 'רף גבוה' מהרגיל וללמוד 4 שעות ברצף. (מה שבחיים לא קורה)

זה לימוד מאוד פשוט ואני ב"ה עם יכולות ריכוז יחסית בסדר.

 ועדיין היה לי כל כך קשה. להושיב את עצמי, להתרכז, להתמודד, להתחבט אם נחוץ עכשיו שאפתח מחשב או שזה יכול לחכות לאחר כך. להרגיע את ההרגל לקום כל 20 דק ולקרוא הודעה או להכין עוד קפה.

לנסות ללמוד לשם שמיא ולא כדי לאמר לעצמי- למדתי.

וזה בסך הכל 4 שעות. וזה בסך הכל מסילת ישרים או תנ"ך.

ולחשוב שאתם עושים את זה יום ביומו, דקה דקה,

לומדים גם 17 ו 18 שעות (ואולי יותר?). ולא במשך שבוע או חודש.

אלא ממש במשך שנים על גבי שנים.

ולא לימוד פשוט כמו תנ"ך

אלא גמרא.

 בשפה שדוברה לפני אלפי שנים ופירושים שנכתבו לפני 700 שנה,

להתחבט בסוגיה מסובכת, לנסות לרדת לגמרי לסוף דעתו של רש"י או התוספות,

להלחם במחשבות ובהסחות הדעת, להשתדל לא להימרח

לא לבזבז שניה, להבין שכל רגע של לימוד תורה הוא חשוב ויקר.

וכל זה רק כדי לקיים את דבר ה', רק כי זה לשם שמיים, רק כי זה תורה.

מורידה בפניכם את כובע. היום הבנתי באמת כמה זה לא פשוט (וזה רק מהתמודדות קטנה ושולית כמו שלי)

ולחשוב כמה אתם מתמודדים ומוסרים את הנפש על תורתנו הקדושה.

בקיצור- אשרייכם אשרייכם אשרייכם.

מעריצה אתכם כפשוטו.

חוץ מזה שזה הדבר שמשמח אותי יותר מהכל.

ולגבי היום- בסוף לא הצלחתי עד הסוף לצערי.

אבל בע"ה נמשיך להתמיד ובסיעתא דשמיא שיהיה רצון גדול ללמוד תורה,

ואחר המעשים נמשכים הלבבות.

לא לוחצים לתוצאות חיצוניות,

אחרי תהליך ארוך דברים יראו אחרת וכמובן שהרצון הטוב הוא הכל.

(הייתי צריכה לשתף)

~~~~

"בתחלתה של הופעת יראת אלהים על האדם הכללי 
והפרטי, מביאה היא אותו לידי שעמום ובטלנות, הוא אובד את רצונו 
ואת עצמיות המהותיות שלו, מפני שנגעה בו היראה רק בצדדיה 
החיצוניים, לא הפכה את הפראות והרשעה, הספוגה במהותו החמרנית, 
ובטבע הנפש הטמאה הגנוזה בעומק שמרי החיים האנושיים, 
והרי ההופעה האלהית, שהיא לגמרי ההיפוך מכל הרשעה והנבלה, 
היא מבטלת אותה, וממילא נעשה האדם חלוש החיים, והציבוריות 
נעשית לקויה, אין אומץ ואין חפץ קבוע לשכלול, להכשרתם 
של החיים החברותיים. 
אבל רוח האדם האמיץ, המכיר על פי נקודתו הפנימית, כי 
ההרגשה הזאת של יראת אלהים היא הכל, כל החיים 
וכל הטוב, לא יעזב את אוצרו, ובכל אשר יתענה, עינויים גשמיים 
ועינויים רוחניים, מכל אשר לא יוכל לכאורה להחזיק מעמד נגד 
החופש המודרני, נגד שאיפת הגדולה התרבותית של חיי הזמן, נגד 
היופי המקסים, ונגד תסיסת החיים המרעשת, וגם לפעמים נגד המוסר 
והיושר הטבעיים, שלא יוכל בכל פעם להלום אותם אל הצורה של 
יראת אלהים ותוצאותיה בחיים כפי קליטתו ההסברית, כל אלה לא 
יכילו כח להפסיק את חוט החיים ואת אומץ ההסכמה, שרק 
ביראת אלהים מחסה עז לאדם, ויזכך אותה ויטהרנה."

מעניין אם זה עובד

חייב דחוף.

(בייניש)

הרבה התחיל כאן.

כתיבה ופריקה ודברים חדשים, אנשים חדשים

מסגרת שונה לתקשורת.

לילות קרים, שיחות ארוכות שעוברות בהרבה מקומות אבל בסוף משאירות טעם מר של אכזבה וכמיהה.

ציפיות, בלי מקור. פרשנות, רצונות ודמיונות.

נגמר מהר או לאט, אבל בעצם בכלל לא התחיל.

או לא נגמר באמת, עד שנגדע. ואז שוב, מבליח, מצפה-מתאכזב-שוקע, נשאר לבד.

ובסוף הכל חוזר לאותה הנקודה, אותה הכמיהה, אותו החוסר.

מה שמילא אך ייסר ובכל פעם היה בלב חצוי, רק הגביר את הרצון בכל פעם.

קוראים לזה בכל מיני שמות - בדידות, חוסר בחום ואהבה...

רכבת הרים של רגשות, חיים שלא ממשיכים בשום כיוון למשך תקופה ארוכה.

בכל פעם משהו אחר בא ומתחיל הכל מחדש.

אין סוף. בסוף זה רק אני.