כאן נכתוב וניתדיין על מה מנומס, נכון, מותר, דרך ארץ וכדאי לומר ולעשות בחברה\במשפחה\אפילו מול אלוקים ועצמך.
השירשור נפתח בעיקר כדי לעזור לעצמי,
כי אני לא ממש מבינה קודים חברתיים.
לפחות לפי הפסיכולוגית הזותי![]()
כאן נכתוב וניתדיין על מה מנומס, נכון, מותר, דרך ארץ וכדאי לומר ולעשות בחברה\במשפחה\אפילו מול אלוקים ועצמך.
השירשור נפתח בעיקר כדי לעזור לעצמי,
כי אני לא ממש מבינה קודים חברתיים.
לפחות לפי הפסיכולוגית הזותי![]()
גם לא על יתרונות
ברוב המיקרים.
אם אתה לא יכול לעזור באמת, או שהגיעה עזרה-
אל תסתכל ותמשיך ללכת.
גם אל תדבר על זה ואל תגיד"אוי איזה מסכנים".
הניפגע מעדיף לסבול יותר כאב מאשר עוד מבט
בן אדם מעדיף לסבול באמת מאשר להתבזות
והוא לא מסוגל לקבל את זה.
לפעמים כי הוא אידיוט, לפעמים כי לא מעניין אותו ולפעמים כי הוא לא בשל להכיל את מה שיש לך להציע לו ובעוד שנתיים הוא יתחרט.
אבל עכשיו לא.
אל תגיב ביותר מחיוך ותודה אם זה מתאים.
אבל לא מייד.
אל תאמר לא נכון נחרץ.
יכול מאוד להיות שגם אתה טועה,
וגם בדבר הזה
כמעט תמיד-
לשתוק.
אם אתה לא יודע מה לומר,
או שיצא לך עילג או לא נכון-
עדיף באמת שתשתוק.
אלוקים כבר יסדר את זה
אבל אל תתנהג כאילו אתה בעל הבית-לא לסדר,להעיר ולהמרח על הספה עם הרגליים
בימאית דמיונותמעניין אם זה עובד
מעניין אם זה יעבוד

ישקפיץחייב דחוף.

הרבה התחיל כאן.
כתיבה ופריקה ודברים חדשים, אנשים חדשים
מסגרת שונה לתקשורת.
לילות קרים, שיחות ארוכות שעוברות בהרבה מקומות אבל בסוף משאירות טעם מר של אכזבה וכמיהה.
ציפיות, בלי מקור. פרשנות, רצונות ודמיונות.
נגמר מהר או לאט, אבל בעצם בכלל לא התחיל.
או לא נגמר באמת, עד שנגדע. ואז שוב, מבליח, מצפה-מתאכזב-שוקע, נשאר לבד.
ובסוף הכל חוזר לאותה הנקודה, אותה הכמיהה, אותו החוסר.
מה שמילא אך ייסר ובכל פעם היה בלב חצוי, רק הגביר את הרצון בכל פעם.
קוראים לזה בכל מיני שמות - בדידות, חוסר בחום ואהבה...
רכבת הרים של רגשות, חיים שלא ממשיכים בשום כיוון למשך תקופה ארוכה.
בכל פעם משהו אחר בא ומתחיל הכל מחדש.
אין סוף. בסוף זה רק אני.
שלום בנצי 👋)