זה הגוזף קאופמן.
עם טישו משומש בכיסים ועט פיילוט, כמו איזה ביינישית.
זה הגוזף קאופמן.
עם טישו משומש בכיסים ועט פיילוט, כמו איזה ביינישית.
להתכרבל כולנו בתוך פוכים מתחת למזגן שחצי לא עובד
ופשמיכה ענקית
והאוויר הנקי הזה שיוצאים בבוקר לבית מדרש
ושהשוליים של השרוולים נרטבים מהנטילת ידיים
ושעומדים בתור למצנם כדי לחמם את הידיים
זאת האופציה שיש מצב לצאת מהבית ולא להצטרך להחליף חולצה כשחוזרים.
רגע שלםדוסיות בקיץ זה סיוט.
רבע שעה מול הטורבו הוריקן
בימאית דמיונות
רגע שלם![]()
כפפות למסכי מגע, כובע צמר, טישו, אוזניות ועוד כאלה.
רגע שלםבגדול גוזף גאופמן ופליזים למניהם זה סוג של בוידם נייד.
אני גם ככה. אבל משתדלים לרוקן ת'כיסים מפעם לפעם![]()
מעניין אם זה עובד
מעניין אם זה יעבוד

ישקפיץחייב דחוף.

הרבה התחיל כאן.
כתיבה ופריקה ודברים חדשים, אנשים חדשים
מסגרת שונה לתקשורת.
לילות קרים, שיחות ארוכות שעוברות בהרבה מקומות אבל בסוף משאירות טעם מר של אכזבה וכמיהה.
ציפיות, בלי מקור. פרשנות, רצונות ודמיונות.
נגמר מהר או לאט, אבל בעצם בכלל לא התחיל.
או לא נגמר באמת, עד שנגדע. ואז שוב, מבליח, מצפה-מתאכזב-שוקע, נשאר לבד.
ובסוף הכל חוזר לאותה הנקודה, אותה הכמיהה, אותו החוסר.
מה שמילא אך ייסר ובכל פעם היה בלב חצוי, רק הגביר את הרצון בכל פעם.
קוראים לזה בכל מיני שמות - בדידות, חוסר בחום ואהבה...
רכבת הרים של רגשות, חיים שלא ממשיכים בשום כיוון למשך תקופה ארוכה.
בכל פעם משהו אחר בא ומתחיל הכל מחדש.
אין סוף. בסוף זה רק אני.
שלום בנצי 👋)