רג"ש חושבת:
אני מבינה שאני מוזרה ברגע שהגעתי למסקנה שיש חברות שאני רוצה להיות אמא שלהן
זאת אומרת אני רוצה שיהיו לי בנות כמוהן
נניח ****
שהיא ילדה טהורה ותמימה וסביבתית להפליא
ויש לה נשמה מיוחדת ורגישה והיא אדם שמפוצץ בטוב
ויש לה עולם פנימי מיוחד ועמוק.
ויואו
אמן שה' הטוב יזכה אותי בכזאת ילדה.
חלום חיי.
עד כאן מחשבותי הלא מוגדרות.
מעניין אם זה עובד
מעניין אם זה יעבוד
ישקפיץחייב דחוף.
הרבה התחיל כאן.
כתיבה ופריקה ודברים חדשים, אנשים חדשים
מסגרת שונה לתקשורת.
לילות קרים, שיחות ארוכות שעוברות בהרבה מקומות אבל בסוף משאירות טעם מר של אכזבה וכמיהה.
ציפיות, בלי מקור. פרשנות, רצונות ודמיונות.
נגמר מהר או לאט, אבל בעצם בכלל לא התחיל.
או לא נגמר באמת, עד שנגדע. ואז שוב, מבליח, מצפה-מתאכזב-שוקע, נשאר לבד.
ובסוף הכל חוזר לאותה הנקודה, אותה הכמיהה, אותו החוסר.
מה שמילא אך ייסר ובכל פעם היה בלב חצוי, רק הגביר את הרצון בכל פעם.
קוראים לזה בכל מיני שמות - בדידות, חוסר בחום ואהבה...
רכבת הרים של רגשות, חיים שלא ממשיכים בשום כיוון למשך תקופה ארוכה.
בכל פעם משהו אחר בא ומתחיל הכל מחדש.
אין סוף. בסוף זה רק אני.
שלום בנצי 👋)
