כבר מנעוריו הרגילוהו ש'בין המצרים' הם ימים שצריכים למעט
בהם בשמחה, ימים עצובים עוטי שחרות. סיפרו לו שבימים אלו
חרבה ירושלים ולאחר מכן גם בית המקדש, אבל הוא לא תפס
בדיוק מה כל זה שייך אליו כיום. כשגדל אמרו לו שיש חיוב
להתאבל ולכאוב על חורבן זה, וגם אז הוא המשיך לא להבין
באיזה חלק בחייו בדיוק חסר לו בית המקדש. הוא עושה את
כל מה שמצווים עליו, נמנע מלשמוע קול זמר, מלאכול בשר,
ומלהתרחץ, אך הלב רחוק מאד, הוא לא מקונן באמת. 'מסתמא
– הוא חושב לעצמו – הצדיקים הרגישו קשר נפשי עמוק עם בית
המקדש והבינו את משמעותו, אבל אזוב קיר כמוני מה לי ולבית
הגדול והקדוש הזה'.
ננסה להבין מעט את שייכותו של בית המקדש לכל אחד מאתנו,
ואת הזכות הנפלאה והאחריות העצומה לקבל זאת על ידי
רצונותינו והשתוקקותנו אליו:
רבינו הקדוש, כמו גם תלמידו הקדוש רבי נתן, מרבים ללמד
שהאבלות על חורבן בית המקדש כוללת בתוכה עיקר גדול:
להתאבל ולבכות על הסתלקות הצדיקים! על הסתלקותם
ופטירתם הגשמית מן העולם, ובעיקר על העלמת והחשכת
אורם שנחשבת למיתתם.
לאמיתו של דבר, קשר זה בין האבלות על חורבן בית המקדש
והסתלקות הצדיקים אינו דבר מחודש. במגילת איכה שסובבת
כולה על חורבן בית המקדש, מתייחד פרק שלם )פרק ד'( על
הריגתו של הצדיק יאשיהו. כך גם חז"ל )ראש השנה יח ע"א( מלמדים
אותנו: "ששקולה מיתתן של צדיקים כשריפת בית אלקינו",
וכאשר האר"י הקדוש מסדר את סדר 'תיקון חצות' לאונן ולקונן
על חובן בית המקדש הוא מציין: "ואמור תחילה על נהרות בבל,
ותכוין לבכות על חורבן הבית, ואח"כ אמור מזמור לאסף ותכוין
לבכות על הריגת הצדיקים" )פרי עץ חיים, שער תיקון חצות, פ"ג(.
מה הקשר בין הסתלקות הצדיקים לחורבן בית המקדש?
רבינו הקדוש כותב: "בית הבחירה, זה בחינת משה, בחינת דעת,
כמו שאמרו חז"ל מי שיש בו דעה כאילו נבנה בית המקדש
בימיו" )ליקוטי מוהר"ן, ו(. זאת אומרת: בית המקדש, מלבד היותו
מקום בו התכפרו עוונותיהם של ישראל, הרי עיקרו היה מקום
שעל ידו ודרכו נשפע שפע דעת דקדושה לעולם. האמונה,
היראה, האהבה והכרת ה', בקעו ויצאו מכח קדושת בית המקדש.
לנו נדמה ש'דעת' תלוי בכישרון שכלי מסוים, אך לאמתו של
דבר זוהי מתנה והשגה אלוקית למעלה מן הטבע. כדי שהאמונה
תשרה בלבנו, וכדי שבגוף גשמי ומרוחק שכזה ייאחז אור של
יראת שמים, שמחה של מצוה, או כל ידיעה רוחנית אחרת, זקוקים
אנו לבית המקדש. "כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים".
תכלית בואו של האדם לעולם הוא "כדי שיזכה להשגות אלקות
לדעת ולהכיר אותו יתברך, כי רק בשביל זה נברא, וזה עיקר
כלל כל התורה וכלל כל הכוונות של כל המצוות הקדושות"

)ליקוטי הלכות, נזיקין ד, ב(, וכדי שיתחבר האור האלוקי ללב הגשמי
והמגושם, בהכרח שיהא בית המקדש שמשם נשפע שפע הדעת
הזה לכל אחד.
זהו בעצם גם תפקידם ועמלם העצום של הצדיקים, שקידשו
וזיככו את עצמם כל כך והשיגו שפע קדוש בדעתם עד שהפכו
לצינור של השגת אלוקות: להודיע לבני אדם גבורות ה' ולהכניס
בלבם את האמונה ואת האהבה והיראה השלימה. כך, שלא
רק שיש שייכות בין הצדיקים ובית המקדש, אלא כל מציאות
המקדש ותכליתו אינו הבית החיצוני אלא שפע דעת הצדיקים
ּ המגלים את הבורא ית' בלב כֹל.
מוהרנ"ת מוסיף ומגלה, שאדרבה שפע השראת השכינה בבית
המקדש נבע ממה שקיבלנו את דעת הצדיק והלכנו בדרכיו, וכה
דבריו: "שעל ידי שהצדיק האמת מודיע אפילו להתחתונים מאד
שהם בעומק הירידה מאד, שעדיין עדיין ה' אתם ואצלם וקרוב
להם, עד שמקבלין זה הדעת ומתעוררים להתקרב אליו בתפילה
ותורה ומעשים טובים, על ידי זה הוא מגביה כל התחתונים
למעלה, ועל ידי זה ממשיכין העליונים למטה, כי על ידי זה
ממשיכין השראת שכינתו למטה, כי באתערותא דלתתא אתער
לעילא, ועיקרו היה בבית המקדש" )ליקוטי הלכות, נט"י לסעודה ו(.
כאשר חז"ל מצווים עלינו בימים הללו לבכות ולאונן ולייחל
ולהשתוקק לבנין בית המקדש, אין כוונתם רק שנייחל לבנין
פאר מצופה זהב ואבנים טובות העומד בהר מרום-הרים, אלא
לייחל אל הדעת דקדושה שנשפע משם. מי שלדאבון לב עובר
את חייו בלי לדעת את ה', ומוחו ולבו כבולים בתאוות עולם הזה
והבליו, וכל מעייניו נתונים להרבות הון וכבוד בלבד – הרי שחייו
חיי בהמה שסופה לשחיטה וכיליון. מי יוכל לשער את גודל
הכאב ההפסד והשבר של אבדת חיי-נצח מופלאים עצומים
ַ ונשגבים, וֲהָמָרָתם בחיי הבל הבלים שכאלו.
צעקתנו ואבלותנו היא אם כן, על העדר הדעת שלנו שנבע מבית
המקדש. ובתוך כך ראוי לנו לבכות על פנימיות בית המקדש, שהם
ָ הצדיקים שעמלו לגלות דעת זה, וגם הם ס ּעו למנוחות ואותנו
עזבו לאנחות. לפעמים אנו יודעים ומכירים את הצדיקים, ואפילו
הוגים בספריהם, ואף על פי כן דעתם רחוקה ונעלמת מאתנו כל
כך. ההתחזקות העצומה שהם מגלים הופכת אצלנו למורגלת
וחסרת חיים, ההתעוררות לרוץ ולחטוף כל נקודה טובה הנובעת
ּ מעומק דעתם ב ְ ֶעְר ּכֹו של כל בר ישראל הופכת לפתע ל'מתה'
ו'יבשה'. זהו בעצם חורבן בית המקדש, חורבן הדעת, חורבן בית
המח. זוהי צעקתנו שלנו, זעקתנו על חיינו שעומדים בסכנה,
בהעדר דעת שיהפוך אותו לנצחי וקיים.
וככל שנרבה לצעוק בתמימות ופשיטות שרצוננו לקבל דעת
זה, כך אנו מובטחים ללא ספק "שנזכה ונראה בשמחתה" של
ירושלים ובנין המקדש.(גליון קרני אור פרשת מסעי 127)

 בין המיצרים אז מתאבלין על חורבן בית המקדש שזהו הצרה הגדולה מכול הצרות ועל כן צריכן להתאבל מאוד על זה והעיקר לבכות על עווניתנו שגרמו החורבן והם מעכבים הגאולה ועיקר הצרה הגדולה מן הכל הוא ההסתלקות וההעלמה של הצדיקי אמת שנסתלקו ונתעלמו בעוונתינו ואין מי יעמוד בעדינו והאמת נעדרת ועל כן צריכן לבכות ולצעוק מאוד על זה במר נפש

)ליקוטי הלכות, נט"י לסעודה ו, עד(.
כולנו יודעים שצריכים להתאבל, הכל גם זוכרים את גודל השכר
שחז"ל )תענית ל קבעו למי שיתאבל; 'יזכה לראות בשמחתה' של
ירושלים. ואף על פי כן, הכבדות העייפות והעצלות, הנופלים על
מי שרוצה להשתעבד להתעורר ולהכות על לב האבן ולתבוע
ממנו להתבונן על החורבן הפרטי והכללי, עצומים וגדולים כל
כך.
מדוע? מה חסר לנו כדי שנוכל להכריח עצמנו להתאבל? מה יתן
לנו כח לקבץ את המח והלב להתבונן ולחשוב על "הצרה הגדולה
מכל הצרות" שבידינו, להפכה למקור הטוב והנחמה?!
בטעפליק – עיירה אוקראינית – התגורר אחד מאנ"ש, רבי פייבל
שמו, שהיה נוהג לקום לערוך 'תיקון חצות' בכל לילה ולילה בעת
חצות. לאחר שגמר את אמירת התיקון, היה רוקד ומזמר "אשרינו
מה טוב חלקנו" לרוב שמחתו על זכייתו לעמוד ולהתעורר בעת
רצון כזה. משום כך דבק בו הכינוי "פייבל אשרינו". תושבי העיר
לא העריכו נכונה את גדולת האיש ואף לעגו לו, אך כשנפטר,
אמר רבי נתן לאנשיו: "כל אדם צריך לעבור ב'עולם התוהו' כדי
לתקן את אשר עיוות בעולם הזה, והסבל שם הוא לפי כובד
המעשים. עונש עולם התוהו שייענש רבי פייבל יהיה, שיקום שם
בחצות הלילה ויערוך את התיקון, ולאחריה ירקוד ויזמר לעצמו
אשרינו"...
דומה ששתי דברים נפרדים התקבצו אצל רבי פייבל זה: אמירת
'תיקון חצות' שחשובה ויקרה כשלעצמה, וגם ה'שמחה' במצוה
זו שגם היא דבר נאצל בפני עצמו. אך רבי נתן גילה לאחר זמן
במכתבו לבנו שהיא היא שנתנה לרבי פייבל את הכח להתאבל,
והיא שגם צריכה ללמדנו דרך בשאיבת כח להתאבל נכונה.
וכה הוא כותב שם ב"ימי בין המצרים ימי צרות ישראל":
"אין לנו בעולמנו כי אם מה שאנו מייחדים שמו יתברך בכל יום,
שבזה כלול כל שאר העבודות מה שכל אחד חוטף בכל יום כפי
מדרגתו, כי הכל נכלל באמונה שהוא יסוד הכל. כי הזמן פורח
מאד מאד, וימי חיינו הבל הבלים, ולא נשאר לנו כי אם מה
שזכינו ברחמיו לאמונתו הקדושה אשר נטעו אבותינו הקדושים
בקרבנו מעולם, ועל כן גם עתה אשרינו מה טוב חלקנו. ובוודאי
ָ רבי פייוויל צַד ּ ק בדבריו ב ְ ִה ְת ָּפֲא ֹרו 'אשרינו' בכל פעם. וגם עתה
ֵ אנו צריכין להחיות עצמנו בזה, כדי שיהיה לנו כח לאמֹר הקינות
בכל לב ולשבר ליבנו כראוי, כל אחד על חלקו שיש לו בחורבן
בית המקדש וצרות ישראל בכלל ובפרט" )עלים לתרופה, מכתב קצה(.

רבי פייבל צדק! הוא התפאר כל פעם 'אשרינו', וזו הדרך שעלינו
לדרוך בה. אם גם אנו נאמר בכל פעם 'אשרינו' על נקודת האמונה
שעדיין נמצאת בנו, יהא לנו כח לומר קינות בכל לב ולשבר לבנו
כראוי!
זה נראה דבר והיפוכו; שמחת 'אשרינו' היא המולידה כח
להתאבל?! אך כבר הורה לנו רבינו הקדוש: "כשהאדם כל היום
בשמחה אזי בנקל לו לייחד לו שעה ביום לשבר את לבו ולהשיח
את אשר עם לבבו לפני השם יתברך" )שיחות הר"ן, כא(.
זה לא פשוט לבוא לשברון לב. אמנם, "לב נשבר היא חביב ויקר
מאד מאד בעיניו יתברך" )שם, מב(, אבל מאידך היא גם מסוכנת
מאד, "כי מלב נשבר בקל יכולין לבוא למרה שחורה" )ליקוטי מוהר"ן
תניינא, כה( ו"אנשים כערככם יכולין לבוא מלב נשבר לעצבות"
)שיחות הר"ן, שם(. ולכן בהכרח שה'שברון לב' יזכה לשמירה מעולה,
ה'שברון לב' חייב לנבוע מעומק השמחה הפנימית, מעומק
ההכרה של האושר הגדול על הקשר הנצחי וה'אהבת עולם' שיש
לנו עם השי"ת.
כאשר אנו ניגשים להתאבל ולבכות על החורבן הפרטי והכללי,
עלינו להבין שאנו משתמשים בכלי מסוכן; הבכייה והאבלות
הינם כלים השייכים לעשיו הרשע. הוא זה שנשא קולו בבכי
וזעקה גדולה ומרה, והם שגרמו את החורבן כפי שאומרים חז"ל.
והוא גם עומד הכן בעת שיהודי בא להתאבל ולשבר את לבו,
להפילו לבאר שחת של ייאוש והכרה בכך שאכן הכל חרב ונחרב
ואין תקוה לבניין. מרוב אבלות יכולים להיכנס בעומק הייאוש
יותר ויותר, ולהסכים לכך שחבל להשקיע בתפילה ורצון לצאת
ממצב ביש זה שאין רואים את סופו.
ועל כן, בהכרח שתקדים לאבלות עומק הכרה של אשרינו! לזכור
ולהיזכר היטב היטב שיש לנו נקודת אמונה, והיא שמקשרת
בינינו ובין בוראנו. 'עדיין חביבותיה גבן'. הקשר בוער וקיים ולא
ינתק לעולם, הוא רק מצפה לנו ומחכה לשפיכת לבנו והיא כבר
ּבֹוָנה ותבנה את המקדש ביופיו ותפארתו.
רק זהו הכח להתאבל, ומי שאינו ממלא אסמיו ב'אשרינו' זה,
עלול להילכד בנשיכת הנחש של עצבות שגורמת לאבדן כח
להתאבל יותר! וכפי שכותב מוהרנ"ת: "באמת בכל דבר יש
בו טוב ורע, ויש בבכייה שני בחינות, טוב ורע. כי עצם הבכייה
והעצבות הוא מהסטרא אחרא, מבחינת 'עשיו', ששם עיקר
העצבות. אבל הבכייה של ישראל עם קדוש, הוא בהיפוך ממש!
והמתאבל על ירושלים זוכה ורואה בשמחתה, שעל ידי הבכייה
מהפכין האבלות והבכיה לשמחה" )ליקו"ה ערב ג, כז. עיי"ש שהאריך בזה(.
'אשרינו' ושוב פעם 'אשרינו' - זוהי ההקדמה ההכרחית, והנותנת כח לאבלות האמיתית!

בפרוס עלינו יום תשעה באב, היום בו אנו מתאבלים על
החורבן והגלות, ירדנו לגנים ללקוט שושנים, ללקט מעט
צרי ומעט דבש מתוך הספר הקדוש ’ליקוטי הלכות‘ ושאר
ספרי רבינו, על ענין האבלות.
אבלות של תקוה:

האבלות היהודית על החורבן והגלות, אינה אבלות של
שכול ואבדון. אלא כל כולה תקווה וציפיה עד כלות הנפש,
לגאולה.
וזהו סימן ההיכר בין אבלות טמאה לאבלות קדושה: אם
שני הקצוות שלה, שניהם אבל וצער - היא טמאה. אך
אם הקצה האחד שלה הוא צער, והקצה השני שלה הוא
תקווה ונחמה - היא קדושה וטהורה )ליקוטי הלכות, ביצים ה, ב.
עיי“ש באריכות(.
וכך מגדיר מוהרנ“ת - בשם רבינו הק‘ - את הבכיה שעלינו
לבכות: ”עיקר הבכיה של ישראל, צריכה להיות כמו תינוק
הבוכה מגודל הגעגועים שיש לו לאביו, כמו ששמעתי מפי
רבינו זכרונו לברכה“ )ליקוטי הלכות, ערב ג, כח(.
ובכייתנו לה‘ היא: ”לא חלילה ברוגז וקושיות ובטרוניה
להשם יתברך, רק געגועים להשי“ת שיבנה בית המקדש
בכלל ובפרט“ )מכתבי שמואל, כב(.
יותר מכך:
כל הכח של הבכיה שלנו להביא את הגאולה, הוא רק
מחמת שהבכיה שלנו היא בכיה של געגועים וכיסופים,
ולא של מרה שחורה!
וסוד הדבר בקיצור וברמז:
ידוע שכל אריכות הגלות היא מחמת בכייתו של עשיו,
ואנו בדמעותינו על הגלות צריכים לבטל את כח בכייתו.
וכשאנו בוכים בכי של געגועים, אנו מבטלים את כח בכייתו,
שכל כולה מרה שחורה. נמצינו למדים: שדווקא בכיה של
געגועים היא זו שממתיקה את הדין, ומבטלת את בכייתו
הרעה של עשיו, ומחישה את הגאולה )ליקוטי הלכות, ערב ג, כה(.
ומלבד כל זאת; אם אנו רוצים לומר קינות בלב שלם, עלינו
לשמח ולהחיות את עצמנו, בתקווה הטובה, ובנקודות
הטובות שבנו. ובעיקר, בכך שאנו יודעים מרבינו הקדוש

- ורק כך, נוכל לומר קינות בכל לב, ולשפוך לבנו כמים!
)עלים לתרופה, מכתב קצה(.
ובעצם, מה שמסתתר תחת האבלות והבכיה, הוא:
הביטחון הגמור, שבודאי יגיע היום, ובית המקדש ייבנה,
ומלכות בית דוד תחזור למקומה. ולולי הביטחון הגמור
בתקווה הנצחית, לא היה מקום כלל לאבלות ובכיה.
וכל אחד, כגודל בטחונו ותקוותו, כך מתעורר לבו לבכיה
ואבילות, לבכות ולהתאונן ’עד מתי‘, ’איכה‘, ’איה מקום
כבודו‘ )כך מובן מכמה מקומות בליקוטי הלכות(.
והכח להתאבל אבלות שכזאת - אבלות שספוגה בתקווה
- אנו מקבלים רק מכוחו של הצדיק האמת העניו, שעל אף
היותו נקי וזך לגמרי, הרי הוא בוכה ומקונן ”אני הגבר ראה
עני“, ”אך בי ישוב יהפוך ידו כל היום“. ומחזק את עצמו
”זאת אשיב אל לבי על כן אוחיל, חסדי ה‘ כי לא תמנו“.
ובכוחו יש לנו כח לאונן ולקונן, מתוך התחזקות עצומה
בתקווה הטובה, שחסדי ה‘ לא תמנו ולא כלו רחמיו )ליקוטי
הלכות, נט“י לסעודה ו, פ(.

האבלות = תיקון ובנין:

כלל גדול למדנו מדברי רבינו: האבילות והבכיה היא
פעולה של תיקון!
כשאנו בוכים ומתאבלים על החורבן, אין כאן רק בכיה
או אבלות גרידא, אלא יש כאן דבר שמתקן מה שנפגם,
ובונה מה שנחרב. ויש לנו הבטחה מפורשת מהשם
יתברך ”לשום לאבלי ציון פאר תחת אפר“, שמי שבוכה על
ירושלים זוכה ל“פאר“ קדושתה )ליקוטי מוהר“ן תניינא, סז(.
ונרחיב ונפרט:
כשהאדם בוכה על חורבן בית המקדש, הרי הוא בונה את
הבית המקדש, בבכייתו )ליקוטי הלכות, השכמת הבוקר ב(. וכל אחד
כפי אבלותו על הבית המקדש, כן יהיה לו חלק בבנין בית
המקדש שייבנה במהרה בימינו )ליקוטי הלכות, הרשאה ג, ט(.
ובאבלותו, הרי הוא מכבה את האש ששרפה את הבית
המקדש, וששורפת את קדושת הארבע יסודות שבתוכנו.
ותחת ה“מאורי אש“ נמשכים עליו ”מאורי אור“, המאירים
את מוחו באור הצדיק האמת )ליקוטי מוהר“ן תניינא, סז(.

ולא זו בלבד שבאבלותו ובכייתו
של האדם, הרי הוא גורם לבנין בית
המקדש, אלא גם ממשיך על עצמו
כבר עתה את האור שהאיר בבית
המקדש, ו“זוכה ורואה“ – בלשון הווה
– בשמחתה“ )ליקו"ה, השכמת הבוקר ד, ה(.
ולא רק את ההארה הכללית שהאירה
בבית המקדש, אפשר להמשיך על

עצמו ע“י האבלות. אלא שבאבלותו
ובכייתו, הרי הוא יכול לזכות להמשיך
על עצמו את האור שהאיר בתוך
”קודש הקדשים“ ממש.
ולא לחינם, דיני צום תשעה באב הם
כדיני צום יום הכיפורים, כי ע“י הצום
והאבלות של תשעה באב יכולים
להמשיך קדושת קודש הקדשים,
שנכנס שם הכהן הגדול ביום
הכיפורים )ליקו"ה, בה“ר וב“פ ד, ז(.

ובאבלות על החורבן והגלות, ממשיך
האדם על עצמו קדושת משיח,
עד שיכול לזכות לשמחת הגאולה
שתהיה בביאת המשיח ממש! )ליקוטי
הלכות, בה“ר ובה“פ ה, ה(.
יהי רצון שנזכה להתאבל מעומק
הלב, ולהמשיך עלינו אור קדושת
בית המקדש, ותחזינה עינינו בשוב ה‘
לציון ברחמים, אמן ואמן.

אני קניתי לא מזמן, עולה 180 שקל, ולדעתי, שווה כל שקל!  על כל ליקוטי מוהר"ן מסודר, וגם על חגים.

מסביר הכל ממש יפה וברור ומוריד את הכל למעשה

אני גם חיפשתי שיעורים על הספר מהאינטרנט ולא מצאתי, עד שגיליתי את זה באתר "ברסלב נייעס" 

יש שם שיעורים שלו לשמיעה ישירה אבל לא הכל. את יכולה לשמוע ולשפוט אם זה מתאים לך 

להלן קישור שיש בו גם שיעור וגם פרטים על הדיסק אונקי

תורה ה' תניינא 'תִּקְעוּ אֱמוּנָה': שיעור מפי הגר"ש טייכנר #01 |♪ » ברסלב נייעס

השיערים הולכים גם לפי הסדר של התורות?