מבט אחד על הפצפונית שלי וזה באמת שווה הכל.
שבוע 39 מגיע, ביקורת אצל הרופאה שמתפללת ביחד עם האחיות שלא אעבור את שבוע 40 בגלל הערכת משקל יחסית גבוהה. מפחדת להגיע לזירוז, מתפללת ללדת לפני שבוע 40 🙏
שבוע 39+6, כאבי גב חזקים שהולכים ובאים. מודיעה בעבודה שאני לא מגיעה היום ונשארת במיטה עוד קצת.
בעלי יוצא למבחן ו-10 דקות אחר כך אני רואה שהפקק הרירי יצא (שאלתי על זה כאן בזמנו
).מספרת לאמא שלי שאומרת לי: "זה יכול לקחת גם שבועיים מעכשיו"
אני: לאאאאאא

מתחילים כאבי בטן תחתונה וכאבי גב חזקים באופן קבוע.
ככל שהזמן עובר יותר ויותר כואב.
בעלי חוזר מהמבחן, רואה אותי ואומר: "היום את יולדת"
אנחנו תוך כדי מעבר דירה, בעלי ממשיך להעביר דברים לבית החדש ואנחנו בקשר טלפוני.
אני קופצת על כדור פיזיו ושומעת מוזיקה, ההורים שלי מחליטים להגיע לעזור קצת עם הרכב.
תוך כדי שהם מגיעים ומעבירים עם בעלי את כל הבית בערך, הצירים נעשים צפופיייים ואני מתחילה לתזמן באפליקציה.
חצי שעה, רבע שעה, עשר דקות, חמש דקות.
אני לא רוצה ללכת עדיין...
ממממש מפחדת שיבדקו לי פתיחה ויכאב לי.
בעלי מנסה לשכנע אותי לנסוע ואני אומרת לו שנחכה עוד קצת.
הצירים ממשיכים להיות צפופים, כבר 4 דקות כל ציר ואנחנו מתחילים לנסוע.
בדרך פקק ארוך ואני שמחה שאנחנו מתעכבים

כל הדרך כואב בטירוף...
מגיעים למיון, האחות שואלת אם לתת אפידורל לפני בדיקה של פתיחה ואני לא רוצה. מנסה למרוח עזרקאין ולתת לה לבדוק, היא לא מצליחה להגיע עד הסוף אבל אומרת שאני כבר בלידה.
עושה קצת סיבובים וקופצת על כדור, מתחילה קצת לצרוח

אחרי חצי שעה בערך נכנסים לחדר לידה.
בעלי עושה לי עיסויים בגב, אני נכנסת למקלחת עם מוניטור נייד וכל החדר מוצף מים מהמקלחת שעשיתי :-O
קוראים למנקה ובינתיים מממש כואב...
אמא שלי מצלמת אותנו.
המיילדת סופר אנרגטית, שמחה מדי
, התאימה לי למצב רוח של תחילת התהליך.המיילדת מתחלפות ומגיעה מיילדת ממש רגועה וקצת אדישה, מאוד נחמדה ועדינה.
מנסה לבדוק פתיחה ואני לא מאפשרת, לא יודעת אם להגיד לי ללחוץ או לא אבל אני כבר חייבת ללחוץ.
מתחילים בלחיצות, הרבה נשימות, אני צורחת בטירוף מהצירים (ממש לא חשבתי שאני מהאלה
), מנסים לתת לי גז צחוק אבל זה רק מעצבן אותי ומפריע לי לצרוח. לא אוהבת להרגיש שאני מרחפת על ענן...שואלים אם אני רוצה אפידורל ואני מעדיפה שלא. אחרי שכבר ממש כואב אני מסכימה. מחכים למרדים שעתיים (!) וכשהוא מגיע הוא פשוט לא מצליח להכניס את המחט.
הכל משמיים

אני מתחילה להילחץ שהוא לא יודע את העבודה ואומרת שאני לא רוצה אפידורל. הוא אומר שהוא יקרא למישהי יותר מומחית בזה ואני מסרבת.
בינתיים ממשיכה ללחוץ ופתאום רואים שיער :-O
מביאים לי מראה ענקיתתת כדי שאראה גם אבל אני לא מצליחה להתלהב מזה מרוב כאבים. ממש ממש צורחת. אמא שלי מתחילה להיכנס ללחץ...
בעלי ממש לידי, מסתכל לי בעיניים ואני מבינה שכבר אי אפשר לגעת.
התהליך מתקדם לאטטט, אני לוחצת ולוחצת אבל הראש עדיין לא בחוץ.
בשלב מסוים המיילדת אומרת שהראש ממש למטה וכולם מתלהבים

מכניסים לי מוניטור לנרתיק...
מתחילים האטות בדופק ואני נכנסת ללחץ, הרעש שהמכשיר עושה ממש מלחיץ אותי.
מגיע רופא ואומר שצריך לעשות חתך יזום...
האמת שמרוב כאבי צירים לא כאב לי במיוחד. הרגשתי שחותכים אותי בקו ישר, אבל זה היה פחות כואב מהצירים.
אני ממשיכה ללחוץ והרופא אומר שאני ממש צרה וצריך לעשות גם וואקום.
אני מתחילה להילחץ, הרעש משגע אותי, בעלי מנסה להרגיע אותי, אמא שלי כבר ממש בלחץ בעצמה.
הרופא מכניס את הוואקום, כאבים מטורפים, אני צורחת, לא מצליחה לשחרר, כואב לי כל כךךך, מחזיקה בידית של המיטה וכמעט נופלת.
בעלי עם דמעות בעיניים, מנסה להגיד מילים שיעזרו.
מרגישה ממש את הכניסה של זה לתוכי ואיך הכל מתרחב...
ואז הוא מושך אותה החוצה. מרגישה איך כל הגוף שלי נפתח וגדל, מתרחב, משהו שם פשוט גדל, לא ידעתי שזה אפשרי בכלל
ואז מניחים אותה עליי והיא חמה כמו סופגניה והיא שלנו. ממש שלנו. שתינו מתחילות לבכות. חזק, בעוצמה.
האחות גוזרת את חבל הטבור אחרי כמה זמן, מניחים אותה על בעלי וזה כל כך מרגש.
אני לא מעכלת.
ממשיכים להוציא את השיליה וזה כואב! לא אמיתי שיוצא ממני דבר כל כך ענק, ממש איבר.
הרופא אומר שחלק ממנה חסר וצריך ללכת להרדמה מלאה.
כבר אין לי כוחות אפילו לשאול למה ומה.
הבת שלי הולכת עם בעלי לתינוקיה כי נשמע שהנשימות שלה לא חלקות, כנראה מי שפיר שנשארו אצלה.
אני הולכת להוציא את שאריות השיליה.
ההתאוששות מההרדמה לא היתה פשוטה, הרגשתי כאילו מישהו מחזיק אותי בגרון כמה ימים אחרי.
אני מתעוררת ואמא שלי לידי.
נוסעים על המיטה במסדרונות ומעליות ומגיעים לחדר.
אפס הפרדה שכל כך רציתי.
דואגת לבת שלי ושמחה שהכל בסדר כשהיא מגיעה עם בעלי למחלקה.
משחקים יומיים באבא ואמא באפס הפרדה.
חוויה שאני ממליצה לכל אחת. ממש תענוג ואחיות מדהימות שעוזרות בכל שעה!
כאבים נוראיים בתפרים, קשה ללכת ולשכב ולשבת ואפילו לבלוע. סיוטים בלילות...
בוכה המון כי פשוט ממש כואב למטה.
לא הצלחתי לעשות פיפי הרבה זמן אחרי...
ממש פחדתי מזה.
שאלתי פה המון על מה לובשים במחלקה, בפועל לא הסכמתי להיפרד מהחלוק הנוח שהביאו לנו שם, חבל שאי אפשר לקחת אחד הביתה

לא מעכלים שאנחנו הורים

מחבקת את הבת שלי המון, שרה לה, לא מאמינה שהיא שלי.
תודה לקב"ה על הכל הכל הכל.
על הבכי ועל הצחוק
ובעיקר על זה שאתה תמיד איתי♡
