אני כבר רואה את השלב הבא בדרך. 

השיחה הזו עשתה לי טוב.

קצרה, אבל הנקודות שהרב אמר לי היו חשובות.

בעז"ה, זמן הבא אעבור לשלב הזה.

זה המקום להודות על התקופה האחרונה (חודש+),

שבה צמחתי וגדלתי בדרכים שלא חשבתי עליהן.

הגעתי להחלטות ותובנות עמוקות וחשובות.

ב"ה הלימוד היה טוב. 

ובעז"ה בין-הזמנים הקרוב ינוצל היטב, 

בטיולים, עבודה ומשפחה. בעז"ה גם לימוד יומי קבוע. 

וחניכת הקלרינט, ונגינה. 

אבל כל זה אחרי תקופת האבל על דביר מקדשנו.

אני רוצה גם לעלות להר סוף סוף. 

לראות במו-עיניי את החרבות, שהלב יישבר. 

לקרוע, להפנים עד לשד עצמותיי את הכאב.

לשאוב משם געגוע.

כדי שאחר-כך, בזמן שיבוא, אוכל לבנות את חורבותיה.

האם את עוד מאמינה לי,

כשאני שר לך שלא אשכחך?

ציון.

למרות שת'כלס זו ירושלים בכלל.

ציון, העיר והמדינה בנויה היא.

ירושלים, הדביר, לב הקודש עודנו חרב.

ואנו כלל איננו יודעים מה חסר. 

חלקנו כלל אינו מעוניין שייבנה (כן, גם אלו עם פיסת הבד על הראש).

חלקנו עסוקים בלהתפלל לשריד, קיר אילם שמסתיר מעינינו את העיקר.

אייכה?

איה היכל ואיה דביר?

איה ארון?

איה מנורה, שולחן ומזבח זהב?

איה מזבח נחושת וכיור?

איה קטורת ואיה קרבן?

איה אפר ודשן?

איה נסכים ובזכים?

איה כהן גדול ואיה שעירים?

איה כסא דוד ויושבו?

איה שירת לויים ומשמרם?

איה לשכת עצים ואיה סנהדרין?

ועם כל זה

הרגש העולה אינו אלא טיפה מן הים

מעט מן המעט מכאבו של עם

ששכח אלוה עשהו.

שמנו, עבינו כשינו. 

בקושי הלל אומרים.

בדרשה של הרב ערב שבת - מהר נרדמים.

עזובת'ך בית מקדש, תעביר ת'סטייק.

גם ככה האו"ם לא ייתן, (הקב"ה לא יכול עליהם)

אפילו טראמפ ירום הודו יסרב בנימוס.

רק תן לשים ת'ראש על דיונה,

אל תבלבל לי ת'מוח באידאלים רחוקים.

בטח, התיישבות זה חשוב. 

אני אפילו גר ביהודה ושומרון. 

אבל מה אני צריך סנהדרין?

שיסקול אותי אם נסעתי בשבת? 

חוקים חשוכים, פרימיטיבים. 

אנחנו כבר לא שם. 

האחר הוא אני, זה הכי קל אחי.

תן לנשים להתמודד עם עצמן, 

רק גבר מבין גבר אחר.

הרבנים, אלה מסוכנים אלה. 

זה עשה ככה, וההוא הטריד את ההיא, 

אי-אפשר לסמוך עליהם. 

תן לי רב שכונה\עיר חמוד כזה,

שיניח לי לנפשי ולא ייכנס לי לצלחת.

רב בית כנסת? השתגעת?

האחרון רק צעק והשינה הלכה לה.

ומה אתה חופר אחי?

תשעת הימים, גם ככה קשה.

חלאס עם הווקאלית, יש רב שמתיר.

כן ההוא מהיישוב ליד, בלי הזקן.

אה, ואת הסיום תעשה מחר, כן?

נכון זה על הבוקר אבל בשר אחי.

גם יין תביא, נעקוץ על הדרך.

אתה עדיין מדבר? 

לך לישון כבר

גם ככה זה לא משנה

מחר נקום לעוד סטייק וחזה.

"בימים שבן דוד בא - האמת תהיה נעדרת, וחוצפא יסגא, ובית הועד יהיה לזנות, ופני הדור כפני הכלב". (ציטוט לא מדויק, מוזמנים לחפש בעצמכם. מסכת סוכה אאל"ט.)

ובנימה אופטימית זו -

לילה טוב למי ששרד (או דילג) עד לכאן.

|קד|

מעניין אם זה עובד

חייב דחוף.

(בייניש)

הרבה התחיל כאן.

כתיבה ופריקה ודברים חדשים, אנשים חדשים

מסגרת שונה לתקשורת.

לילות קרים, שיחות ארוכות שעוברות בהרבה מקומות אבל בסוף משאירות טעם מר של אכזבה וכמיהה.

ציפיות, בלי מקור. פרשנות, רצונות ודמיונות.

נגמר מהר או לאט, אבל בעצם בכלל לא התחיל.

או לא נגמר באמת, עד שנגדע. ואז שוב, מבליח, מצפה-מתאכזב-שוקע, נשאר לבד.

ובסוף הכל חוזר לאותה הנקודה, אותה הכמיהה, אותו החוסר.

מה שמילא אך ייסר ובכל פעם היה בלב חצוי, רק הגביר את הרצון בכל פעם.

קוראים לזה בכל מיני שמות - בדידות, חוסר בחום ואהבה...

רכבת הרים של רגשות, חיים שלא ממשיכים בשום כיוון למשך תקופה ארוכה.

בכל פעם משהו אחר בא ומתחיל הכל מחדש.

אין סוף. בסוף זה רק אני.