הוא יושב שפוף באפלולית בית המדרש, המאור הקלוש והניגון
המעורר של ’קינת איכה‘ מסייעים בידו להיכנס לאווירת הנכאים
של ’תשעה באב‘, הוא מנסה לצייר לעצמו את חשכת לבם של
בני עמנו בעת החורבן, מה חשו התינוקות והילדים, מה נורא היה
הרעב והצמא, את נוראות הכאב וההשפלה, היסורים האיומים
ׁ ִ וההריגות, ש ְמַמת העיר רבתי-עם והמוות ששלט בכל פינה,
לאט לאט עיניו מתמלאות דמעות, הציורים האכזריים על מה
שעוללו לבני עמנו קמים לתחיה בלבו והוא מתעורר ברגשי
חמלה עצומים. ’אוי‘ - הוא גונח מעומק הלב - ”כל עמה נאנחים
מבקשים לחם, נתנו מחמדיהם באוכל להשיב נפש“, גיוואלד!
ּ נורא ואיום. ”בָעֵטף עולל ויונק ברחובות קריה, בהתעטפם כחלל
ֵ
ברחובות עיר, בהשתפך נפשם אל חיק אמותם“. פחד פחדים.
ְ ִ מ ּש ׁ ְ ֹחו ָ ר תארם, לא נכרו בחוצות, צַפד עורם על עצמם
ָ”ח ַ ׂשך
יבש היה כעץ“. המציאות האיומה חיה לנגד עיניו, הוא רואה
את מחזות הזוועה ולבו מתחלחל, שוב ושוב הוא פורץ בבכי על
היסורים האיומים שהרומאים האכזריים עשו לעם ה‘.
נדמה לו שהפעם זכה באמת ל“כל המתאבל על ירושלים“, מי
כמוהו מרגיש את עומק הכאב עד דכדוכה של נפש.
רבינו הקדוש מדריך אותנו בפרוטרוט על דרך האבלות
האמיתית ומשמעותה: ”והנה, מה שעבר אין, כי כבר נשרף בית
מקדשנו. אך כעת, שהשם יתברך מצפה לשוב אלינו ולחזור
ולבנות בית מקדשנו, ראוי לנו שלא לעכב ח“ו בנין בית המקדש,
רק להשתדל בבנינו. על כן מאד צריך ליזהר לקום בחצות להיות
מתאבל על חורבן בית המקדש, כי אולי בגלגול הראשון היה הוא
הגורם שיחרב הבית המקדש, ואפילו אם לאו, אולי הוא מעכב
עתה בנין בית המקדש, ונחשב גם כן כאילו הוא גרם להחריבו“
)ליקוטי מוהר“ן תניינא, סז(.
מה כוונת רבינו הקדוש ’מה שעבר אין‘? מה בא לשלול? הלא
לכאורה, אדרבה, היא הנותנת, דוקא מפני שהעבר אינו בנמצא
עתה, לכן אנו מתאבלים ובוכים, על העבר המפואר שחלף ואיננו
עוד. מי שמת לו חלילה אחד מקרוביו והוא מתאבל עליו, הלא
זוהי בכייתו, על שקרובו האהוב הפך לנחלת העבר בלבד, ועל
דא קא בכינא!
אך עיקר השלילה מכוונת לכך, שאין טעם ושכל לחייב אבלות
על מה שכבר נעשה. אם אמנם התורה לא אוסרת לבכות על
מת גם מתוך כאב הפרידה כי ”לא יאסור הכתוב הבכי, כי הטבע
יתעורר לבכות בפירוד האוהבים“ )רמב“ן דברים יד-א(, אבל לחייב
לעורר התבוננות ואבלות על כך, אין זה דרך התורה ואין בכך כל
תועלת. אין שום ריווח מכך שאדם יושב כיום וחי מחדש את סבלו
של ילד יהודי בעת המצור לפני כאלפיים שנה או שהוא מכניס
את עצמו בציורי הזוועה של סבל העם היהודי במחנות ההשמדה
למיניהם. זה נשמע משהו נשגב ונעלה, רחמנות ואצילות הנפש,
אבל זהו דבר ריק מתוכן, כי ”מידת הרחמנות תלוי בדעת“
)ליקוטי מוהר“ן, קיט(, והדעת מחייב להביט ולראות רק את הנולד
ולא להתחבר למה שאירע בעבר בלי שום תועלת ממשית מכך.
מהי אם כן עבודתנו באבלות על בית המקדש בכל השנה בכלל
ובתשעה באב בפרט? להתבונן היטב, שהיות ו“כעת, שהשם
יתברך מצפה לשוב אלינו ולחזור ולבנות בית מקדשנו“ – עתה
ממש עומד על הפרק נושא בנין בית המקדש מחדש, כיון שמלך
מלכי המלכים מצפה ורוצה וחפץ ומשתוקק כביכול להחזיר
העטרה ליושנה, וזה ממש בהישג יד אם רק נרצה בכך – על כן
נפל עלינו חובת היום לעסוק, גם ב‘סור מרע‘ וגם ב‘עשה טוב‘
שיביאו לבנין זה, ”שלא לעכב ח“ו בנין בית המקדש, רק להשתדל
בבניינו“.
כשכל זה נעשה ע“י אמירת הקינות. שכן, עיכוב הבנין המחודש
נעשה כמובן ע“י החטאים והפשעים של כל אחד, וכאשר אנו
מקוננים ומבינים שעוונותינו גרמו לנו את החורבן הזה המתמשך
והולך, ומתוך כך אנו מתחרטים על מה שעשינו עד כה ומקבלים
על עצמנו שלא לשוב ולפשוע עוד, הרי שאנו עוסקים בקינות
אלו במצות התשובה, ’חרטה על העבר וקבלה על העתיד‘.
כי תכליתה וסופה של מגילת איכה היא עומק ההשתוקקות:
”השיבנו ה‘ אליך ונשובה חדש ימינו כקדם“.
פסוקי הקינות, אם כן, אינם תיאורים וציורים גרידא על מה
שאירע בעבר, אלא בעיקר זעקת הלב על מה שאנחנו ממשיכים
וגורמים בעוונותינו. הנביא צייר את הזוועות והצרות שהיו אז,
וכוונתו הייתה להתנבא על כל אחד מאתנו, הוא הכין עבורנו את
המילים שיעוררו אותנו להביט במהות החורבן הרוחני העמוק
ְ בו אנו שרויים גם כיום, וֶׁש ּמ ִ ֶּמ ּנּו גם כל תוצאות הצרות הגשמיות.
הנביא ושאר מקוננים קדושים רצו שנתעורר לצעוק מעומק
הלב על החורבן הפרטי שלנו, שגורם להמשך החורבן הכללי
שהתחיל בימים ההם וממשיך ביתר שאת בזמן הזה. כל תיאור
על רעב ומוות צריך להתפרש אצלנו על חוסר מזון רוחני ומיתת
הלב – שלנו בפרט ושל הכלל כולו – שנעשה וממשיך לדאבון לב
כיום, ושגרוע פי כמה מרעב ומוות גשמי. וככל שנשכיל לצעוק
ולזעוק על מה שקורה אתנו ונקבל על עצמנו להיטיב דרכנו,
ונשתוקק שה‘ ישיב אותנו אליו בכל לב, הרי שאנו כוללים עצמנו
באבלות האמיתית המבטיחה את ה“זוכה ורואה בשמחתה“.
וכך מלמדנו מוהרנ“ת: ”שמדבר ירמיה ברוח הקודש כאילו כל
אחד מישראל אומר על עצמו כשמתחיל להרגיש כאב עוונותיו
שגרמו החורבן ועיכוב הבנין ואריכת הגלות, וצריך כל אחד
לתלות החסרון בעצמו, כי הוא יודע בנפשו מה שעשה ומה
שנעשה עמו בעוונותיו, ועל זה ידוו כל הדוויים, וצריך כל אחד
שרוצה לרחם על עצמו לומר במר נפשו ’אני הגבר ראה עני‘
וכו‘, ועיקר מרירות הקינה על עוצם ריחוקו של כל אחד מאביו
שבשמים, עד אשר כמעט אפס תקוה חס ושלום. שים לבך לכל
דיבור ולכל פסוק, ותוכל למצוא את עצמך שם בכל מקום שאתה
שם“ )ליקוטי הלכות ברכות הראיה ה, ג
