בס"ד
אנחנו כואבים, חסר לנו, לא הגענו אל הגאולה השלמה. נראה שאין לנו אפילו את ההבנה מה חסר לנו.
הגמ' (שהביא @אניוהוא) מביאה שהיו בעם ישראל כאלה שרצו אחרי החורבן שלא לאכול בשר ושלא לשתות יין. ואומרת הגמ' שחז"ל לא קיבלו את זה. שזו גזירה שאין הציבור יכול לעמוד בה. ושאל הרב יעקב שפירא, האם אין בנו צמחונים? האם אין אנו יכולים שלא לאכול בשר ולא לשתות יין? וענה שאין אנו יכולים לעמוד בצער של הגזירה, בדלדול החיים שמגיע עם גזירה כזו. מוטל עלינו לפעול, להתקדם, ודלדול החיים (אף שנוכל לעמוד בו) ממעיט את החיות שבנו, את היכולת לעשות מה שמוטל עלינו.
כל השנה אנחנו עובדים (לפחות משתדלים) לתקן, להתקדם, לשפר. ובתשעה באב אנחנו יושבים לארץ ומתאבלים על עוד שנה שהבית עדיין חרב, שהגאולה הגשמית לא הושלמה כל שכן הרוחנית. חז"ל תיקנו לנו הכנה ליום הזה (את אותו צוואר בקבוק) כדי שנוכל להגיע מוכנים להתאבל, לקבל ולקחת מהיום הזה.
ביום הזה אנחנו יושבים על הארץ, קוראים קינות, חושבים על הצרות ועל הגלות ובוכים וקוראים לה' שיושיע אותנו, שיגאל גם את עצמו איתנו.
וגם מנסים להבין מה היום הזה בשבילנו? והאם אנחנו מרגישים כל כך בגלות? ואולי זו צרה גדולה יותר - שאנחנו לא מרגישים מה חסר לנו. כמה החיים שלנו מנותקים מה', מנותקים מחיי הטהרה שיש בזמן בית המקדש. חיים של דבקות וקירבה לה'.
ואז (בתקווה) חוזרים בתשובה, ומצטערים על דלדול כוחות החיים שלנו, על זה שאנחנו לא עושים, לא פועלים.
וכשאנחנו מתעוררים למחרת (והשנה זה קורה כבר ממש באותו ערב) מופיעה ההקלה, מגיעה מנוחה. ובין הזמנים, וחופש, וחזרה למסלול החיים. ומה כל זה היה? זהו? ושוב חזרה לחיים ונתראה בכניסה לבקבוק שנה הבאה?
התקופה הזו של שלושת השבעות בנויה מ: ההכנה ליום עצמו, ומהיום עצמו.
מחר אנחנו נאלצים לשים את אופי ההכנה בצד. אין בכוחנו להתאבל כל השנה, ויותר מזה, אין באבל כזה תועלת – כמו אמא שאינה מוכנה לקבל תנחומים על בנה. חסרה העשיה, ההתקדמות, התיקון.
ולכן אנחנו חוזרים לחיים, חוזרים לכוחנו. אך האם חזרנו באותו מצב? האם ההכנה היתה לשוא?
העבודה שלנו ומה שהשגנו ביום הזה היא התשובה. האם הצלחנו להתחבר לחוסר, לכאב, לגעגוע, לצער השכינה? האם הצלחנו לעורר רחמיו עלינו? האם הצלחנו לנסות ולתקן מכאן והלאה את מעשינו? להיות ראויים לגאולה שאנחנו רוצים. האם אנחנו חוזרים למסלול החיים המוכר שיביא אותנו חזרה לתקופה הזו בשנה הבאה? או שמא אנחנו לוקחים איתנו מטען מהיום הזה, הבנה שזה בנו, בכוחנו? שמוטל עלינו לעבוד, להשתפר, להשתנות, להתקדם להיות ראויים לגאולה שאנחנו מקווים ביום הזה.
אם נזכה לצאת עם מחשבות, קבלות והבנות מהיום הזה, אפילו שאנחנו חוזרים לשטף החיים הרגילים ולומדים תורה אוכלים בשר ושותים יין ומתקלחים ושומעים מוזיקה (כי אלה החיים), הרווחנו, בגדול! שברנו את המעגל שחוזר לצערנו כבר יותר מ2000 שנה. ומקווים אנחנו שבשנה הבאה כבר נהיה במקום אחר, אולי במקום אחר לגמרי. שנה זה המון זמן! שנה של עבודה, שנה של התקדמות. "אֲנִי מַאֲמִין בֶּאֱמוּנָה שְׁלֵמָה, בְּבִיאַת הַמָּשִׁיחַ, וְאַף עַל פִּי שֶׁיִּתְמַהְמֵהַּ, עִם כָּל זֶה אֲחַכֶּה לּו בְּכָל יום שֶׁיָּבוא.". בכל יום! נכון, קשה לנו לחיות ככה - שממש מחר יבוא המשיח או אפילו עוד חודש. אבל עוד שנה? כמה שינויים והפתעות יכולים להיות בשנה? האם לקחנו משהו מהיום הזה כדי להיות ראויים לגאולה הזו?
שנזכה!
(נכתב יחסית במהירות במחשבה שאולי נוכל להספיק ולהפיק כבר היום משהו מזה. לא יודע כמה עוד אכנס לפורום היום..)
