אני כל כך רוצה להאמין, כל כך כל כך, וכל כך רוצה בית מקדש. נו, שייבנה כבר.
וכל שנה אותו דבר.
כן כן, השנה הוא ייבנה, תהיי בטוחה בזה.
כן כן, אין זמן יותר מתאים מזה להיגאל.
ונו, שמעתי. כולם אומרים אותו הדבר. כן, שמעתי. אני יודעת. אנחנו כבר שבעים שנה עם מדינה חיה ונושמת, ולפני מאה שנה אנשים היו נטבחים ונרצחים בכל רגע, והדור הקודם בכלל לא חלם להגיע למצב שאנחנו נמצאים בו היום. ואנחנו בארץ ישראל, אחרי אלפיים שנות גלות. קולטת?? אנחנו דור של גאולה. שומעת? ג-א-ו-ל-ה. אין זמן יותר מתאים מזה,ככה כולם אומרים.
כל כך קל לכם להאמין בזה? האמנתם בזה גם שנה שעברה, וגם בזאת שלפני..
ואני באמת רוצה להאמין. לפעמים אני באמת מאמינה. ואז אני חושבת, שגם לפני עשר שנים, ועשרים וחמישים שנה היו בטוחים שהנה, כבר עכשיו, עוד שניה, ממש השנה הזאת, הוא ייבנה. ושאנחנו ככה קרובים, מרחק נגיעה,עוד שנייה ממש.
והיא קשה לי, האכזבה הזאת, בכל פעם מחדש.
אבל השנה,באמת, אני אומרת,איזה זמן מתאים לגאולה יותר מהזמן הזה?
אבא, אל תאכזב אותנו הפעם, טוב?
