ולפעמים אני שוכחת את זה. וכשאני שוכחת וחושבת על עוד עשרים שנים נניח, אני לא נותנת לו מקום. יש לי בית וגינה וכותל בראש חודש אבל אין בית מקדש. ותמיד מגיעה התקופה הזו שאני נזכרת שמשהו חסר.
ואני יושבת במרפסת של סבא וסבתא בירושלים וסבא לומד תורה וסבתא קוראת תהילים ואני מתפללת שחרית ואפילו פסוקי דזמרה אחרי שנים, באמת שנים שלא. ויש אוויר טוב והשמש נעימה ופתאום המסורת והחי"ת והעי"ן שהן הכוסברה בקציצות וספרי צדיקים ומים אחרונים, פתאום הם נעימים לי. והם עוטפים אותי בחיבוק. ואין אבא ואימא ותשעה אחים ואחיות וחלומות ודמיונות ועבר שעוד מכאיב ועתיד שמסקרן, יש רק סבא, סבתא וריעות. ולא שהם בונים את הרגע הזה- העיניים בגמרא או בתהילים והשפתיים מרחשות מילי קדושה, אבל אני נושמת את האוויר ופותחת את הידיים לקבל את השפע מאלוהים בפותח את ידיך ומשביע לכל חי רצון ובאמת מתפללת, רק לרגע מתפללת, שאצליח לקבל את השפע ולאהוב את השם מתוך אותה אמונה תמימה שעדיין מפעמת בי, מתוך אותה השתוקקות שקיבלתי על עצמי לאזן.
ואף אחד לא אומר אני אוהב אותך ריעות ואין חיבוק של בוקר טוב ואין מה שלומך אחרי הטיפול, אבל יש אוכל חם על השולחן ותסמסי לי כשעלית על אוטובוס וקחי חמישים שקל לנסיעה, שיהיה לך.
אצלי יהיו מילים. יהיו גם חיבוקים. אבל אני זה דור אחר, והדור שלפניי עוד גר בבתים של מסורת איתנה שדבר לא יזעזע אותה, גם לא שואה או בדידות.
וגם הבית שלי של עכשיו עוד חזק ועוד מאמין, ואין מה להשוות בין הבית הזה לבית שאבנה בעצמי לי ולאישי ולילדיי אבל איכשהו אנחנו כבר שכחנו את ירושלים.
לא גלינו חלילה או עזבנו את הארץ על מנת להשתקע, אבל גם לא עלינו ההרה ולא כתבנו את מילות הקודש על מנת לזכור.
וככה האוויר הטוב של ירושלים וספר תהילים ישן וקרוע ושקט של בוקר ופסוקי דזמרה קצת הזכירו לי שפעם היה פה בית מקדש והיו עולי רגל וקורבנות, ואני לא שם וזה בסדר. זה בסדר לי, וזה מה שחבל.
ואולי לא. אולי זה בסדר לא לבכות על מה שאין ורק להביט קדימה. אבל איך יהיה עתיד בלי עבר ואיך, שוב התהיה הזאת, איך עוד מישהו אחד בעולם יוכל להכיל את הנדידה התמידית הזו בין סדרות של גויים ביום שישי בצהריים לשירי שבת בערב אותו יום ממש.
ואני יושבת במרפסת של סבא וסבתא בירושלים וסבא לומד תורה וסבתא קוראת תהילים ואני מתפללת שחרית ואפילו פסוקי דזמרה אחרי שנים, באמת שנים שלא. ויש אוויר טוב והשמש נעימה ופתאום המסורת והחי"ת והעי"ן שהן הכוסברה בקציצות וספרי צדיקים ומים אחרונים, פתאום הם נעימים לי. והם עוטפים אותי בחיבוק. ואין אבא ואימא ותשעה אחים ואחיות וחלומות ודמיונות ועבר שעוד מכאיב ועתיד שמסקרן, יש רק סבא, סבתא וריעות. ולא שהם בונים את הרגע הזה- העיניים בגמרא או בתהילים והשפתיים מרחשות מילי קדושה, אבל אני נושמת את האוויר ופותחת את הידיים לקבל את השפע מאלוהים בפותח את ידיך ומשביע לכל חי רצון ובאמת מתפללת, רק לרגע מתפללת, שאצליח לקבל את השפע ולאהוב את השם מתוך אותה אמונה תמימה שעדיין מפעמת בי, מתוך אותה השתוקקות שקיבלתי על עצמי לאזן.
ואף אחד לא אומר אני אוהב אותך ריעות ואין חיבוק של בוקר טוב ואין מה שלומך אחרי הטיפול, אבל יש אוכל חם על השולחן ותסמסי לי כשעלית על אוטובוס וקחי חמישים שקל לנסיעה, שיהיה לך.
אצלי יהיו מילים. יהיו גם חיבוקים. אבל אני זה דור אחר, והדור שלפניי עוד גר בבתים של מסורת איתנה שדבר לא יזעזע אותה, גם לא שואה או בדידות.
וגם הבית שלי של עכשיו עוד חזק ועוד מאמין, ואין מה להשוות בין הבית הזה לבית שאבנה בעצמי לי ולאישי ולילדיי אבל איכשהו אנחנו כבר שכחנו את ירושלים.
לא גלינו חלילה או עזבנו את הארץ על מנת להשתקע, אבל גם לא עלינו ההרה ולא כתבנו את מילות הקודש על מנת לזכור.
וככה האוויר הטוב של ירושלים וספר תהילים ישן וקרוע ושקט של בוקר ופסוקי דזמרה קצת הזכירו לי שפעם היה פה בית מקדש והיו עולי רגל וקורבנות, ואני לא שם וזה בסדר. זה בסדר לי, וזה מה שחבל.
ואולי לא. אולי זה בסדר לא לבכות על מה שאין ורק להביט קדימה. אבל איך יהיה עתיד בלי עבר ואיך, שוב התהיה הזאת, איך עוד מישהו אחד בעולם יוכל להכיל את הנדידה התמידית הזו בין סדרות של גויים ביום שישי בצהריים לשירי שבת בערב אותו יום ממש.
- לקראת נישואין וזוגיות