מתי נשוב אלייך???
לפעמים אני מרגיש שחבל שלא הייתי נער בגרוש או בכלל בגוש..הייתי בן 5,לא חוויתי כמעט,יש לי רק רסיסים מהמקום הזה שנקרא גוש קטיף ונצרים..או מהגרוש..
רק שתדעו שהשם של הניק שלי הוא קשור לגוש ולגרוש...
מתי נשוב אלייך???
לפעמים אני מרגיש שחבל שלא הייתי נער בגרוש או בכלל בגוש..הייתי בן 5,לא חוויתי כמעט,יש לי רק רסיסים מהמקום הזה שנקרא גוש קטיף ונצרים..או מהגרוש..
רק שתדעו שהשם של הניק שלי הוא קשור לגוש ולגרוש...
סרטי הגירוש זה אחד הדברים הכי נוגעים ללב.
קרע שלא מתאחה. ולדעתי ככל שגדלים אולי אפילו מבינים את זה יותר.
אבל אם אתה גדל שם אז אתה הרבה יותר מחובר
ואני לא רוצה לדבר כאילו הייתי מגורש.
אבל יש פה עניין לאומי, כלל-ישראלי, באמת זה בחי' של חורבן הבית.
(אני משתדל לקרוא כל שנה מהקינות שכתבו)
"עוד אבנך ונבנית"
היא מהבית כנסת מהגוש
מעניין אם זה עובד
מעניין אם זה יעבוד

ישקפיץחייב דחוף.

הרבה התחיל כאן.
כתיבה ופריקה ודברים חדשים, אנשים חדשים
מסגרת שונה לתקשורת.
לילות קרים, שיחות ארוכות שעוברות בהרבה מקומות אבל בסוף משאירות טעם מר של אכזבה וכמיהה.
ציפיות, בלי מקור. פרשנות, רצונות ודמיונות.
נגמר מהר או לאט, אבל בעצם בכלל לא התחיל.
או לא נגמר באמת, עד שנגדע. ואז שוב, מבליח, מצפה-מתאכזב-שוקע, נשאר לבד.
ובסוף הכל חוזר לאותה הנקודה, אותה הכמיהה, אותו החוסר.
מה שמילא אך ייסר ובכל פעם היה בלב חצוי, רק הגביר את הרצון בכל פעם.
קוראים לזה בכל מיני שמות - בדידות, חוסר בחום ואהבה...
רכבת הרים של רגשות, חיים שלא ממשיכים בשום כיוון למשך תקופה ארוכה.
בכל פעם משהו אחר בא ומתחיל הכל מחדש.
אין סוף. בסוף זה רק אני.
שלום בנצי 👋)