כל החיים זה מרוץ, מרוץ נגד הזמן. ואני רצה, לא עוצרת. לא מפסיקה, ממשיכה.. כי אין זמן. צריך להספיק להגיע
(לאן?)

לא חושבת.. קיבלתי מכה חזקה, כואבת,
לא בודקת מה קרה, אם נשברה עצם זה לא נורא. כי צריך להספיק להגיע, וזה לא נגמר.
(עד מתי?)

מהר יותר, יותר מהר. רוצי!!
המחשבות.. אין זמן לעבד אותן, בינתיים מאבדת שפיות.
אני כמו מכונה.
האיברים עובדים מעצמם הם כבר לא מקשיבים לקול ההיגיון, שאומר לעצור, לנוח לקחת אויר
לבכות על מה שאיבדנו, על מה שצריך להאמין שיחזור.
על הרגל שנשברה, על האח שנפטר, על העם שהופרד, על הבית שנחרב, על השכינה שהסתלקה.
אני צועקת: אבאאאאא
אני רוצה לדעת שאתה כאן... אני מאמינה.
אני מאמינה?
אני רוצה להאמין?
אנחנו מרגישים חוסר?
כן אנחנו מרגישים.. או שלא?
אם לא היינו מרגישים, לא היה לנו אכפת, לא היינו עושים דברים כדי להכעיס. ואז אני אומרת,
זה לא בשביל להכעיס, זה בשביל לחיות.
ועדיין יש בנו צורך... לחיות.
(לחיות מה?)

אנחנו מתבלבלים, הולכים אחרי חוויות, אנחנו רוצים לגעת רוצים להרגיש. אנחנו רוצים לדעת, אנחנו מעדיפים להתעלם אנחנו מעדיפים להתכחש... מעדיפים את החיים כמו שהם עכשיו.
(האם זה נכון?)

אנחנו מחפשים, כל החיים אנחנו מחפשים, ולא יודעים מה מחפשים... אנחנו הולכים אחרי ריגושים, חוויות, מה שנראה לנו נוצץ, מתעלמים מההיגיון, או חושבים משהו אחר, שנראה מאוד הגיוני... הולכים לדרך שנראת יותר קלה
(היא באמת יותר קלה?)

אנחנו מחפשים.. כל החיים מחפשים, ורצים ולא נחים...
ובעז"ה מוצאים
אנחנו דור הגאולה.. ככה צריך להאמין.
ככה אני רוצה להאמין.
ככה אני בעז"ה מאמינה.
(אשמח לתגובות)

למישהו יש קישור לדרייב לסרט למלא את החלל?

חורף בריא לכולם

הא?