אתמול,
על הרצפה של המסדרון הצר.
לקראת סוף איכה.
את כל השאר שעלו
חלקם לא בעוצמה מספיקה,
חלקם ליד אנשים (אנשים הכוונה גם אחי בן החודש).
הדחקתי.
ורציתי לבכות.
וכמו תמיד,הרגשות שלי היו מזויפים.
אני לא ממש מרגישה את מה שאני מראה.
כשאני צוחקת עם חברה בטלפון,
כשאני מראה למישהי שאני שמחה להיות בחברתה,
אני באמת שמחה,
איפהשהו,
אבל אני מתאמצת להראות את זה.
וכשאני מתרגשת,אני מתרגשת,
אבל אני מתאמצת להראות את זה,
כדי שלא יחשבו שאני אפתית.
או כשאני שומעת מישהי שעצוב לה,
אני באמת רוצה לנחם,
לבכות איתה,
ואני מגרדת מילים כדי לנסות להביע,
וזה פשוט לא מה שזה.
ככה גם עכשיו,נראלי.
איפהשהו,
במחשבה,
הצטערתי.
ניסיתי לחשוב על החורבן,
על כמה אנחנו רחוקים,
על כל הצרות של עמנו בגלות,
על כל הצרות שהיו צריכות לבוא כדי לשחרר אותנו מן הקללה של הגלות,
על הצרות שיש עכשיו.
בכל אלה,
מידי פעם תחושה של טרום-טרום-דמעה עלתה,
בעיקר כשחשבתי על הצרות הפרטיות,
ועל צרות של כמעט,
וחורבן בית.
ולא,
אני רוצה.
רוצה גאולה.
אבל אני גם רוצה לבכות,
להרגיש,
משהו חוץ מתסכול
- לקראת נישואין וזוגיות