שלווה נקשה על הדלת בקוצר רוח. "צא כבר!" היא צעקה אל מולי, שהתעכב כבר הרבה יותר מדי זמן מול המראה לדעתה. "לאימא שלך לא אכפת מאיך השיער שלך נראה, ואתה יודע שאין בחתונה הזו אף אחד אחר ששווה את היחס שלך."
מולי המשיך לשתוק, ושלווה דחפה את הדלת בחוזקה כך שהמנעול הרופף נשבר והיא נכנסה פנימה.
החדר היה הפוך לחלוטין. ערימות של בגדים על הרצפה, מגירות פתוחות, החלון מנותץ והעיקר- באחת מפינות החדר היה פעור חור ענק ברצפה.
שלווה נאנחה ויצאה מהחדר. "לא שוב." היא חשבה.
מולי התעורר בחדר חשוך, כשידיו ורגליו כפותות ופיו חסום בסמרטוט מלוכלך. הם שכחו לקשור לו את העיניים. אפילו מנורה שמפיצה אור צהוב קלוש הייתה תלויה מהקיר.
הדלת נפתחה. איש ענק בחליפה נכנס פנימה ושיחרר את פיו היבש של מולי.
"אנחנו מחזיקים בשלווה הפעם." הודיע האיש בקול רועם.
מולי גילגל את עיניו. "בחייך, שון. שון, נכון? אני תמיד מתבלבל בינך לבין התאום שלך. בכל אופן, לא התכוונתי להמשיך בחקר החייזרים. זה פשוט היה חזק ממני, הייתי משועמם."
שון התיישב על כיסא מתכת שגרר מקצה החדר.
"נשחרר את שלווה ואותך אם תסכים לעזוב את הארץ מיידית."
"לעזוב את הארץ? למה?"
"אנחנו נשמיד את הבית שלך ואת כל הציוד שבו. אין לנו זמן להילחם בשני קרבות. הממשלה שלך עושה לנו צרות, אנחנו לא צריכים שאיזה אסטרופיזיקאי עם כישרון עיצוב ינסה להבין אם אנחנו קיימים. קום ולך, בלי המכשירים. תתחיל מחדש במקום אחר, זה ייתן לנו זמן לנצח בקרב מול הממשלה שלך ואז נוכל להתפנות להשמיד אותך."
מולי חשב על שלווה ועל הערותיה העוקצניות, תככיה והעיניים הכחולות שלה שלא אפשרו לו להתנגד לתוכניות השררה שבנתה בכל רגע נתון.
"נה," הוא פטר את שון לבסוף. "אתם יכולים לשמור אותה אצלכם. אני אמצא כבר דרך לצאת מכאן בלי עסקאות מפוקפקות."
באותו רגע הדלת נפרצה ברעש גדול ושלווה פרצה פנימה. "מולי!" היא צעקה.
"שלווה?" מולי נראה מבולבל.
"הצלחתי לברוח מהתא שלי. הסוהרים שלהם מטומטמים. ותראה," היא חייכה והרימה רובה גדול. "גנבתי נשק."
שון התקרב אליה בצעד מאיים, אבל מולי קפץ (יחד עם הכיסא אליו היה כפות), התגלגל על הרצפה ונשך את שון ברגלו.
שון, שהיה מנהל בכיר בלי מיומנויות לחימה, קפץ ממקומו בצעקה ושון ניפץ את כיסא העץ אל הקיר. שלווה עזרה לו לשחרר את יתר החבלים ויחד הם ברחו מהחדר.
"צרפת." אמרה שלווה תוך כדי ריצה.
"מה צרפת?" שאל מולי בהתנשפות.
"נטוס לצרפת. יש לי שם בית. אנחנו לא יכולים להישאר כאן יותר."
מולי פתח דלת צדדית שהתגלתה כדלת ארון שירות ושניהם נכנסו פנימה במהירות. מולי סגר את הדלת וסימן לשלווה להיות בשקט.
קולות ריצה של חיילים בנעליים כבדות חלפו על פניהם. שלווה חדלה מלהתנשף, ופרצה במונולוג מהיר לגבי החשיבות של בריחה מהארץ והשתקעות בצרפת.
מולי שנא את צרפת. חקר החייזרים לא היה מפותח שם (לדעתו עקב אכילת חלזונות שהם בני דודים רחוקים של הזן השליט בחלל החיצון- חייזרים בעלי עור רירי והתנהלות איטית), וחוץ מזה יהיה קשה לשמור על הדיאטה בארץ הבאגטים והקרואסונים.
שלווה דיברה במשך שתי דקות ארוכות במהלכן חישב מולי את צעדיו הבאים. היה צורך להיפטר מארוסתו הקשקשנית שהכיר במשך חודש בדיוק וכבר החל למאוס בה, וכמובן- צורך דחוף יותר להגיע הביתה ולהציל את כל המכשור החדשני עליו עבד במשך למעלה משבע שנים.
שלווה הפסיקה לדבר ובהתה בו בעיניים חודרות.
"מה?" שאל מולי בהתגוננות.
"אתה לא מקשיב לי." היא קבעה בהתרסה.
"נכון."
"איך אפשר להתחתן ככה?"
"את צודקת. אי אפשר. נבטל הכול. צ'או." אמר מולי ויצא במהירות מהארון.
שלווה חשבה על האירוניות שבדבר (אחותה ביטלה אירוסין בגלל גבר שעשה בדיוק מה שעשה מולי הרגע) והתרוממה ממקומה בזהירות. כמובן, את לא יכולה לסמוך על גבר שהרגע הכרת, גם אם עבר כבר חודש, ובכל זאת חבל על הכסף של אימא שלו- שכבר לא יהיה שלה.
מולי רץ בראש שפוף בין העצים ביער שמאחורי המבנה הגדול בו ווידאו החייזרים שאף בן אנוש לא יצליח לגלות אותם באמת. הוא חיפש אחר אבן גדולה שיוכל להתגונן בעזרתה אם יהיה צורך, אבל היער היה מכוסה במחטי אורן. לפחות הוא הצליח לשמור על השקט.
אחרי מספר דקות הוא הגיע אל גדר תיל נמוכה. הוא ערך בדיקה קצרה והחליט לטפס על עץ שעמד לצידה ולקפוץ ממנו אל צידה השני, שכן הגדר עצמה הייתה חלשה מכדי לשאת אותו.
כשעבר את הגדר הוא פתח בריצה עד שהגיע לכביש.
דוד מלך ישראל (כן, זה השם המלא שלו) ישב במשאית ונהג לצלילי בוב דילן. הרוח החמימה של הקיץ נכנסה מבעד לחלונות הפתוחים וטלטלה את עץ הריח הקטן אליו הודבקה תמונה של הנכדה הקטנה שלו, שמרית.
כשהשיר נגמר והפרסומות החלו להתנגן, דוד מלך החליף תחנה ברדיו בדיוק בזמן לפינתו של הדוקטור אבשלום קור. המשאית פנתה שמאלה וכעבור רגע ראה דוד מלך את מולי מנופף בידיו בסערה. דוד מלך עצר, כי אהב להעלות טרמפיסטים ולספר להם על שמרית נכדתו ועל עוגת השמרים שזירזה את הלידה שלה (סיפור ארוך). מולי עלה במהירות וביקש לנסוע הרחק משם, לא משנה לאן.
"איך קוראים לך?" שאל נהג המשאית שהדיף, באופן מפתיע, ריח של לבנדר.
"מולי." ענה מולי קצרות.
"טוב, אני דוד מלך. דוד מלך ישראל. אבל אתה יכול לקרוא לי בוב, כל החברים שלי קוראים לי בוב."
מולי הנהן קצרות והתרכז בדרך שלפניו.
"איפה אתה גר?" שאל דוד מלך.
"זה לא משנה." ענה מולי. זה באמת לא היה משנה. בין שיערותיו הארוכות הוא החביא חוט דקיק שבחימום מהיר יכל לשאת אותו הביתה.
"אוקי." אמר בוב, ואז שאל: "אתה אוהב עוגות שמרים?"
מולי המשיך לשתוק, ושלווה דחפה את הדלת בחוזקה כך שהמנעול הרופף נשבר והיא נכנסה פנימה.
החדר היה הפוך לחלוטין. ערימות של בגדים על הרצפה, מגירות פתוחות, החלון מנותץ והעיקר- באחת מפינות החדר היה פעור חור ענק ברצפה.
שלווה נאנחה ויצאה מהחדר. "לא שוב." היא חשבה.
מולי התעורר בחדר חשוך, כשידיו ורגליו כפותות ופיו חסום בסמרטוט מלוכלך. הם שכחו לקשור לו את העיניים. אפילו מנורה שמפיצה אור צהוב קלוש הייתה תלויה מהקיר.
הדלת נפתחה. איש ענק בחליפה נכנס פנימה ושיחרר את פיו היבש של מולי.
"אנחנו מחזיקים בשלווה הפעם." הודיע האיש בקול רועם.
מולי גילגל את עיניו. "בחייך, שון. שון, נכון? אני תמיד מתבלבל בינך לבין התאום שלך. בכל אופן, לא התכוונתי להמשיך בחקר החייזרים. זה פשוט היה חזק ממני, הייתי משועמם."
שון התיישב על כיסא מתכת שגרר מקצה החדר.
"נשחרר את שלווה ואותך אם תסכים לעזוב את הארץ מיידית."
"לעזוב את הארץ? למה?"
"אנחנו נשמיד את הבית שלך ואת כל הציוד שבו. אין לנו זמן להילחם בשני קרבות. הממשלה שלך עושה לנו צרות, אנחנו לא צריכים שאיזה אסטרופיזיקאי עם כישרון עיצוב ינסה להבין אם אנחנו קיימים. קום ולך, בלי המכשירים. תתחיל מחדש במקום אחר, זה ייתן לנו זמן לנצח בקרב מול הממשלה שלך ואז נוכל להתפנות להשמיד אותך."
מולי חשב על שלווה ועל הערותיה העוקצניות, תככיה והעיניים הכחולות שלה שלא אפשרו לו להתנגד לתוכניות השררה שבנתה בכל רגע נתון.
"נה," הוא פטר את שון לבסוף. "אתם יכולים לשמור אותה אצלכם. אני אמצא כבר דרך לצאת מכאן בלי עסקאות מפוקפקות."
באותו רגע הדלת נפרצה ברעש גדול ושלווה פרצה פנימה. "מולי!" היא צעקה.
"שלווה?" מולי נראה מבולבל.
"הצלחתי לברוח מהתא שלי. הסוהרים שלהם מטומטמים. ותראה," היא חייכה והרימה רובה גדול. "גנבתי נשק."
שון התקרב אליה בצעד מאיים, אבל מולי קפץ (יחד עם הכיסא אליו היה כפות), התגלגל על הרצפה ונשך את שון ברגלו.
שון, שהיה מנהל בכיר בלי מיומנויות לחימה, קפץ ממקומו בצעקה ושון ניפץ את כיסא העץ אל הקיר. שלווה עזרה לו לשחרר את יתר החבלים ויחד הם ברחו מהחדר.
"צרפת." אמרה שלווה תוך כדי ריצה.
"מה צרפת?" שאל מולי בהתנשפות.
"נטוס לצרפת. יש לי שם בית. אנחנו לא יכולים להישאר כאן יותר."
מולי פתח דלת צדדית שהתגלתה כדלת ארון שירות ושניהם נכנסו פנימה במהירות. מולי סגר את הדלת וסימן לשלווה להיות בשקט.
קולות ריצה של חיילים בנעליים כבדות חלפו על פניהם. שלווה חדלה מלהתנשף, ופרצה במונולוג מהיר לגבי החשיבות של בריחה מהארץ והשתקעות בצרפת.
מולי שנא את צרפת. חקר החייזרים לא היה מפותח שם (לדעתו עקב אכילת חלזונות שהם בני דודים רחוקים של הזן השליט בחלל החיצון- חייזרים בעלי עור רירי והתנהלות איטית), וחוץ מזה יהיה קשה לשמור על הדיאטה בארץ הבאגטים והקרואסונים.
שלווה דיברה במשך שתי דקות ארוכות במהלכן חישב מולי את צעדיו הבאים. היה צורך להיפטר מארוסתו הקשקשנית שהכיר במשך חודש בדיוק וכבר החל למאוס בה, וכמובן- צורך דחוף יותר להגיע הביתה ולהציל את כל המכשור החדשני עליו עבד במשך למעלה משבע שנים.
שלווה הפסיקה לדבר ובהתה בו בעיניים חודרות.
"מה?" שאל מולי בהתגוננות.
"אתה לא מקשיב לי." היא קבעה בהתרסה.
"נכון."
"איך אפשר להתחתן ככה?"
"את צודקת. אי אפשר. נבטל הכול. צ'או." אמר מולי ויצא במהירות מהארון.
שלווה חשבה על האירוניות שבדבר (אחותה ביטלה אירוסין בגלל גבר שעשה בדיוק מה שעשה מולי הרגע) והתרוממה ממקומה בזהירות. כמובן, את לא יכולה לסמוך על גבר שהרגע הכרת, גם אם עבר כבר חודש, ובכל זאת חבל על הכסף של אימא שלו- שכבר לא יהיה שלה.
מולי רץ בראש שפוף בין העצים ביער שמאחורי המבנה הגדול בו ווידאו החייזרים שאף בן אנוש לא יצליח לגלות אותם באמת. הוא חיפש אחר אבן גדולה שיוכל להתגונן בעזרתה אם יהיה צורך, אבל היער היה מכוסה במחטי אורן. לפחות הוא הצליח לשמור על השקט.
אחרי מספר דקות הוא הגיע אל גדר תיל נמוכה. הוא ערך בדיקה קצרה והחליט לטפס על עץ שעמד לצידה ולקפוץ ממנו אל צידה השני, שכן הגדר עצמה הייתה חלשה מכדי לשאת אותו.
כשעבר את הגדר הוא פתח בריצה עד שהגיע לכביש.
דוד מלך ישראל (כן, זה השם המלא שלו) ישב במשאית ונהג לצלילי בוב דילן. הרוח החמימה של הקיץ נכנסה מבעד לחלונות הפתוחים וטלטלה את עץ הריח הקטן אליו הודבקה תמונה של הנכדה הקטנה שלו, שמרית.
כשהשיר נגמר והפרסומות החלו להתנגן, דוד מלך החליף תחנה ברדיו בדיוק בזמן לפינתו של הדוקטור אבשלום קור. המשאית פנתה שמאלה וכעבור רגע ראה דוד מלך את מולי מנופף בידיו בסערה. דוד מלך עצר, כי אהב להעלות טרמפיסטים ולספר להם על שמרית נכדתו ועל עוגת השמרים שזירזה את הלידה שלה (סיפור ארוך). מולי עלה במהירות וביקש לנסוע הרחק משם, לא משנה לאן.
"איך קוראים לך?" שאל נהג המשאית שהדיף, באופן מפתיע, ריח של לבנדר.
"מולי." ענה מולי קצרות.
"טוב, אני דוד מלך. דוד מלך ישראל. אבל אתה יכול לקרוא לי בוב, כל החברים שלי קוראים לי בוב."
מולי הנהן קצרות והתרכז בדרך שלפניו.
"איפה אתה גר?" שאל דוד מלך.
"זה לא משנה." ענה מולי. זה באמת לא היה משנה. בין שיערותיו הארוכות הוא החביא חוט דקיק שבחימום מהיר יכל לשאת אותו הביתה.
"אוקי." אמר בוב, ואז שאל: "אתה אוהב עוגות שמרים?"
קול קורא להשתתפות באתגר
...
חחח