היה נחמד שם, בתקופה שלפני כיתה י'. כלומר, כלום לא היה שמח והרבה דברים הכאיבו, אבל לפחות הכול היה ברור. הקבצה א באנגלית ומתמטיקה, דתיה בדיוק באותה מידה כמו כל השאר, לא מבריזה משום שיעור, מגיעה לסניף באופן קבוע, שחנשים רק עם אימא, שלמה ארצי באוזניות, בכי של "אני כל כך בוגרת והחברות שלי כל כך ילדותיות אני לבד בעולם ואף אחד לא מבין אותי", הגאווה של סבא וסבתא, לא מכירה אף אחד מבני הדודים שלי וגם את רוב הדודים לא, לא מכירה מושגים שהיום אני שוחה בהם, טיפול היה רחוק ממני כמו שהחיים ההם רחוקים ממני עכשיו, חלום לפתוח בית להומלסים, רשימה של 17 הילדים שיהיו לי (שהתארכה אחר כך ל24 ילדים) ובעיקר שקט. כי לא דיברתי, לא שמעתי, לא הייתי חלק. וזה כאב ובכיתי וזה היה רע ולא נכון, אבל ידעתי מה מצפה לי.
ואז קמתי יום אחד אחרי שהכול נהיה קיצוני והחלטתי שמספיק. אבל הייתי בת 15 ולא יכולתי לעצור את הרע ולהתחיל טוב, כי הטוב נראה לאחרים כמו משהו לא נכון ובכנות לא ידעתי אז מה טוב לי, אז במקום לנתב את החיים שלי למקום אחר פשוט עצרתי. ולא הלכתי ללימודים או לסניף או להרבה מהמפגשים המשפחתיים ולא נפתחתי לחברות כמו שכל השאר עשו ושיחקתי טמפל ראן ושיחקתי בנדמה לי בפורום שעד אז היה רק מקום לבקר בו מדי פעם.
וארבע שנים למדתי מושגים חדשים ושחיתי באבחנות ובדברים שאני עדיין לא מסוגלת לקבל והלוואי שלא אהיה מסוגלת לקבל אף פעם, והתחלתי לשמוע אביתר בנאי אבל בעיקר האלבום הראשון, והכול קרס ואז נעצר באמצע הקריסה.
וכשאמרו לי מבחוץ שאם את קורסת אז בואי נהפוך את הקריסה למסגרת, פתאום שמתי לב שאני יודעת מה התשובה והנחתי את כל השברים על אדמה טובה והתחלתי לנסות לחשוב מה עושים.
ולפעמים אני עדיין רק חושבת. אני מסתכלת על חתיכות יפהפיות שהן אני ומנסה להבין מה אני עושה איתן עכשיו ואיך אפשר להפוך אותן לאישה שמתקיימת בעולם.
וחלקן כבר מחוברות, אני לא ערימה של שברים. אבל הלוואי שלא הייתי לבד בזה. הלוואי שהיה אדם שאפשר להראות לו את כל הצדדים, לא רק אחד או שניים.
והלוואי שלא הייתי כותבת את זה כאן משתי סיבות חשובות, אבל בשביל השפיות צריך להציף את השאלות ועדיף כאן ממקום אחר ובעיקר כשאחרים מציפים את השאלות אז אני מרגישה צורך להשאיר הכול באותו מעגל.
ואני אלך לישון אבל הלוואי שיכולתי לעשות את זה אחרת. ובאמת, השם, באמת שאני צריכה עבודה טובה. ואם בצומת ספרים לא צריכים עובדים אז כנראה שזה לטובה, אבל אני צריכה עזרה בלמצוא מקום אחר ואני מבקשת עזרה ובתמורה הם שותקים. אז מה עוד עושים עכשיו כי זה טוב שאני נלחמת על עצמי אבל אי אפשר להילחם לבד
ואז קמתי יום אחד אחרי שהכול נהיה קיצוני והחלטתי שמספיק. אבל הייתי בת 15 ולא יכולתי לעצור את הרע ולהתחיל טוב, כי הטוב נראה לאחרים כמו משהו לא נכון ובכנות לא ידעתי אז מה טוב לי, אז במקום לנתב את החיים שלי למקום אחר פשוט עצרתי. ולא הלכתי ללימודים או לסניף או להרבה מהמפגשים המשפחתיים ולא נפתחתי לחברות כמו שכל השאר עשו ושיחקתי טמפל ראן ושיחקתי בנדמה לי בפורום שעד אז היה רק מקום לבקר בו מדי פעם.
וארבע שנים למדתי מושגים חדשים ושחיתי באבחנות ובדברים שאני עדיין לא מסוגלת לקבל והלוואי שלא אהיה מסוגלת לקבל אף פעם, והתחלתי לשמוע אביתר בנאי אבל בעיקר האלבום הראשון, והכול קרס ואז נעצר באמצע הקריסה.
וכשאמרו לי מבחוץ שאם את קורסת אז בואי נהפוך את הקריסה למסגרת, פתאום שמתי לב שאני יודעת מה התשובה והנחתי את כל השברים על אדמה טובה והתחלתי לנסות לחשוב מה עושים.
ולפעמים אני עדיין רק חושבת. אני מסתכלת על חתיכות יפהפיות שהן אני ומנסה להבין מה אני עושה איתן עכשיו ואיך אפשר להפוך אותן לאישה שמתקיימת בעולם.
וחלקן כבר מחוברות, אני לא ערימה של שברים. אבל הלוואי שלא הייתי לבד בזה. הלוואי שהיה אדם שאפשר להראות לו את כל הצדדים, לא רק אחד או שניים.
והלוואי שלא הייתי כותבת את זה כאן משתי סיבות חשובות, אבל בשביל השפיות צריך להציף את השאלות ועדיף כאן ממקום אחר ובעיקר כשאחרים מציפים את השאלות אז אני מרגישה צורך להשאיר הכול באותו מעגל.
ואני אלך לישון אבל הלוואי שיכולתי לעשות את זה אחרת. ובאמת, השם, באמת שאני צריכה עבודה טובה. ואם בצומת ספרים לא צריכים עובדים אז כנראה שזה לטובה, אבל אני צריכה עזרה בלמצוא מקום אחר ואני מבקשת עזרה ובתמורה הם שותקים. אז מה עוד עושים עכשיו כי זה טוב שאני נלחמת על עצמי אבל אי אפשר להילחם לבד
