כואב לי הכל ברצף של חודשים ואולי שנים, מן כאב כזה שמתיישב על החזה ולא נותן לנשום גם ברגעים טובים.
כואב לי הכל בעיקר בלילות שאין ממי להסתיר והלב מתחיל לחוות מערבולת של רגשות שעולה וגואה ולוקחת איתה אותי. לוקחת איתה את המילים היפות שלי. לוקחת את איתה את האנשים שלי.
ואני לא אדם שמדבר, עם רוב העולם אני מדברת על ריק.
אני רוצה להבין לאן נעלמים כל האנשים שלי אחד אחד. למה כל מי שאוהב אותי רוצה למות?
אולי זה המזוכיסטיות שבי שמתאהבת באנשים מהצד הכואב. אולי זה הכאב שבי שמצליח לאהוב רק מה שכואב כמוהו.
אולי זה העובדה
שאין
לי
אותי
כבר
אבל אני לא יודעת. אני לא יודעת כלום
חוץ מזה שכואב לי הכל, ואין לי למי לספר בלי להרגיש מצפון.

אני מחכה לדם.
לחיים שיזלגו החוצה
והלאה ממני.
לא נועדתי להביא חיים.
לא נועדתי לחיות אותם
במלואם.

אני מחכה לכאב
לנקמה
לנחמה.

הגוף צריך לסבול.
הגוף ממאן כדי
שהנפש.

על טעויות שעשיתי
אני צריכה לשלם.

בין כך
ובין כך

הגוף ישלם.

אני באמת במערכת יחסים רעה? שוב? אותם דפוסים? זה באמת רע? אני כל כך רוצה שזה יהיה טוב. אני מפחדת