הילדה בת 4 חודשים. תינוקת רצויה שחיכינו לה מאוד.
החודשיים הראשונים היו סבירים, והייתה לנו גם קצת עזרה. לא הרגשתי שום דכאון או עצב והיה אמנם קשה כי לא ישנתי, אבל סה״כ הרגשתי טוב והייתי מאושרת.
מגיל חודשיים - הדרדרות בכל תחום. אם זה הגזים הארורים, אם זה ההנקה שפתאום היא כבר מתנתקת הרבה ולא יונקת טוב, אם זה השינה שהשתבשה קשות (היא ישנה ממש ממש מעט לתינוקת כל כך קטנה. בסביבות 8 שעות בלילה (עם התעוררויות להנקה כמובן) ועוד איזה שעתיים גג גג במצטבר ביום. וביום לישון זה רק בידיים שלי, אחרת מתעוררת. גם מנשא לא הולך. אז אני לא יכולה לישון בזמן הזה וזה סתם זמן מבוזבז).
אני עייפה, אבל מעבר לזה אני כבר מותשת. פיזית ומנטלית.
היא עייפה תמידית אז כל הזמן עצבנית ובכייינית (משהו שלא היה בחודשיים הראשונים). לי אין שניה לעשות משהו. הבית מבולגן, ערימות של כלים וכביסה. כל התכניות לדברים שרציתי לעשות בחופשת לידה (בזמן שתינוקות אמורים לישון במהלך היום) - התעופפו להן. בקושי לאכול יש לי זמן, באמת.
אין לי עזרה בכלל, המשפחה רחוקה. בעלי עובד מאוד קשה, חוזר כל יום ב-8 בערב גמור לגמרי. אני יודעת שאין לי מה לכעוס עליו, אבל אני כן כועסת כי הכל רק עליי. מרגישה שאני כועסת עליו וזה גורם לי לכעוס על הקטנה. שלמה היא כזו בכיינית, ולמה זה כל כך קשה.
אני אמורה לחזור לעבודה בעוד חודש וסופרת את הימים. חושבת שחבל שהארכתי, הייתי כבר חוזרת לעבודה לפני חודש והיה לי שקט לפחות. חשבתי שיהיה לה טוב להיות עם אמא בבית, אבל אני כבר לא בטוחה. מרגישה שרוב היום סובב סביב לנסות להרדים אותה ואמא עצבנית ומותשת. ותינוקת כנ״ל. אז כבר לא בטוחה שכזה טוב לה איתי, אולי עדיף לה עם מטפלת שתדע לטפל בה יותר טוב מהאמא הגרועה וחסרת הניסיון שיש לה ☹️
חושבת למה בכלל הייתי צריכה את זה. זה כל כך קשה וכמעט ולא מתגמל. היא במצטבר אולי שעתיים ביום רגועה וחייכנית ואז כיף איתה. שאר הזמן צרחות ובכי ועצבים.
לא מסוגלת לחשוב על עוד ילד, מבחינתי שתישאר בת יחידה.
לא אמרו שזה הולך ונהיה קל יותר? אצלי זה רק הולך ונהיה יותר קשה בלי שום שיפור.
לא יוצאת איתה לשום מקום, בקושי סיבוב בשכונה של חצי שעה. אחרת היא צורחת וכולם מסתכלים על האמא הגרועה הזו (אני) שלא מצליחה להרגיע את הבת שלה (גם בהנקה לא נרגעת).
מרגישה אמא גרועה. גם כי היא כזו בכיינית וגם בגלל כל המחשבות האלו שעוברות לי בראש. עכשיו אני כבר כן מתחילה להרגיש דכדוך. כי אני מחכה ומחכה וזה לא משתפר בכלל, רק להיפך. יכולתי להתמודד עם העובדה שזה זמני וישתפר, אבל הנה עברו 4 חודשים וזה רק נהיה יותר רע. זה מה שהכי שובר אותי כאן.
ואני כבר לא סבלנית אליה, רק מנסה להרדים אותה כדי שיהיה לי קצת שקט מהצרחות (וכל הרדמה אצלה זה גם צרחות כי היא עייפה נורא ונאבקת בעצמה ולא נרדמת).
אני ממש מרגישה שאני מתחילה לפתח כלפיה כעס. שזה מפגר הרי, היא תינוקת ולא עושה את זה בכוונה. אבל זה מה שאני מרגישה.
פשוט מרגישה אמא גרועה ולא מבינה למה היא תינוקת כזו קשה ☹️
החודשיים הראשונים היו סבירים, והייתה לנו גם קצת עזרה. לא הרגשתי שום דכאון או עצב והיה אמנם קשה כי לא ישנתי, אבל סה״כ הרגשתי טוב והייתי מאושרת.
מגיל חודשיים - הדרדרות בכל תחום. אם זה הגזים הארורים, אם זה ההנקה שפתאום היא כבר מתנתקת הרבה ולא יונקת טוב, אם זה השינה שהשתבשה קשות (היא ישנה ממש ממש מעט לתינוקת כל כך קטנה. בסביבות 8 שעות בלילה (עם התעוררויות להנקה כמובן) ועוד איזה שעתיים גג גג במצטבר ביום. וביום לישון זה רק בידיים שלי, אחרת מתעוררת. גם מנשא לא הולך. אז אני לא יכולה לישון בזמן הזה וזה סתם זמן מבוזבז).
אני עייפה, אבל מעבר לזה אני כבר מותשת. פיזית ומנטלית.
היא עייפה תמידית אז כל הזמן עצבנית ובכייינית (משהו שלא היה בחודשיים הראשונים). לי אין שניה לעשות משהו. הבית מבולגן, ערימות של כלים וכביסה. כל התכניות לדברים שרציתי לעשות בחופשת לידה (בזמן שתינוקות אמורים לישון במהלך היום) - התעופפו להן. בקושי לאכול יש לי זמן, באמת.
אין לי עזרה בכלל, המשפחה רחוקה. בעלי עובד מאוד קשה, חוזר כל יום ב-8 בערב גמור לגמרי. אני יודעת שאין לי מה לכעוס עליו, אבל אני כן כועסת כי הכל רק עליי. מרגישה שאני כועסת עליו וזה גורם לי לכעוס על הקטנה. שלמה היא כזו בכיינית, ולמה זה כל כך קשה.
אני אמורה לחזור לעבודה בעוד חודש וסופרת את הימים. חושבת שחבל שהארכתי, הייתי כבר חוזרת לעבודה לפני חודש והיה לי שקט לפחות. חשבתי שיהיה לה טוב להיות עם אמא בבית, אבל אני כבר לא בטוחה. מרגישה שרוב היום סובב סביב לנסות להרדים אותה ואמא עצבנית ומותשת. ותינוקת כנ״ל. אז כבר לא בטוחה שכזה טוב לה איתי, אולי עדיף לה עם מטפלת שתדע לטפל בה יותר טוב מהאמא הגרועה וחסרת הניסיון שיש לה ☹️
חושבת למה בכלל הייתי צריכה את זה. זה כל כך קשה וכמעט ולא מתגמל. היא במצטבר אולי שעתיים ביום רגועה וחייכנית ואז כיף איתה. שאר הזמן צרחות ובכי ועצבים.
לא מסוגלת לחשוב על עוד ילד, מבחינתי שתישאר בת יחידה.
לא אמרו שזה הולך ונהיה קל יותר? אצלי זה רק הולך ונהיה יותר קשה בלי שום שיפור.
לא יוצאת איתה לשום מקום, בקושי סיבוב בשכונה של חצי שעה. אחרת היא צורחת וכולם מסתכלים על האמא הגרועה הזו (אני) שלא מצליחה להרגיע את הבת שלה (גם בהנקה לא נרגעת).
מרגישה אמא גרועה. גם כי היא כזו בכיינית וגם בגלל כל המחשבות האלו שעוברות לי בראש. עכשיו אני כבר כן מתחילה להרגיש דכדוך. כי אני מחכה ומחכה וזה לא משתפר בכלל, רק להיפך. יכולתי להתמודד עם העובדה שזה זמני וישתפר, אבל הנה עברו 4 חודשים וזה רק נהיה יותר רע. זה מה שהכי שובר אותי כאן.
ואני כבר לא סבלנית אליה, רק מנסה להרדים אותה כדי שיהיה לי קצת שקט מהצרחות (וכל הרדמה אצלה זה גם צרחות כי היא עייפה נורא ונאבקת בעצמה ולא נרדמת).
אני ממש מרגישה שאני מתחילה לפתח כלפיה כעס. שזה מפגר הרי, היא תינוקת ולא עושה את זה בכוונה. אבל זה מה שאני מרגישה.
פשוט מרגישה אמא גרועה ולא מבינה למה היא תינוקת כזו קשה ☹️
