לפני הלידה התעסקתי ודמיינתי את הלידה עצמה נטו. לא חשבתי על מה יהיה אחרי.
כ"כ נלחצתי מהצירים שרק הייתי עסוקה במחשבה איך אעבור אותם..
ועכשיו אני חודש ושבוע אחרי.
הפיצות מתוקה.
ואני עם רגשות מבולבלים בלי סוף.
את האמת? הכי הכי אני מפחדת.
שאני לא זהירה מספיק. שהיא תקבל מכה. שהיא תחלה. שאני לא מסורה אליה כמו שצריך.
שאני לא מרגישה אליה כמו שצריך.
אני לא מדברת איתה כמו שהלוחשת אומרת לעשות. אני גם לא שרה לה כשאני מניקה אותה או מנסה להרדים.
אני כן קוראת לה בשמות חיבה מצחיקים ואומרת לה משפטים שאומרים לתינוקות- אבל לפעמים אני רק מסתכלת שהכל בסדר, עושה איזה פוצ'- מוצ' וזהו.
בת דודה שלי אמרה לי לפני הלידה משפט שממש נצרב לי "תתכונני לאהבה הכי גדולה שלך בחיים". ובכן... אני לא שם... לא מרגישה את זה ככה.
קשה לי עם זה שעכשיו דברים מסורבלים יותר.
אני לא יודעת איך לקפל את העגלה, וגם מנשא היא לא ממש אוהבת (היא צרחה כששמתי אותה שם). בינתיים יצאתי לכל מיני מקומות, אבל זה בגלל הפריווילגיה שלהתחתן עם גרוש +. הילדים של בעלי חולים עליה ורק רוצים להיות בייביסיטר שלה.
אז לא הכל נורא,הא?
אבל כן יש ריקנות ויש איזו תחושת בדידות. לא ברור לי מה מקורן. הן בעיקר מגיעות בשעות הערב. לדעתי זה גם בגלל שהלילה אני מטפלת בה לבד, אז זה יותר מלחיץ אותי. אין טעם לבזבז זמן על להעיר את בעלי..
בקיצור,
חוץ מהסדרה "נחמה" שבאמת נותנת לי נחמה,
אני רואה שהלידה והתינוקת החדשה בלבלו וערערו אותי...
לא ברור לי איך עושים את זה בגילאים יותר צעירים (אני בת 31). לא מרגישים אז שזהו? נגמרו החיים? (אפילו קצת-קצת..?)
כ"כ נלחצתי מהצירים שרק הייתי עסוקה במחשבה איך אעבור אותם..
ועכשיו אני חודש ושבוע אחרי.
הפיצות מתוקה.
ואני עם רגשות מבולבלים בלי סוף.
את האמת? הכי הכי אני מפחדת.
שאני לא זהירה מספיק. שהיא תקבל מכה. שהיא תחלה. שאני לא מסורה אליה כמו שצריך.
שאני לא מרגישה אליה כמו שצריך.
אני לא מדברת איתה כמו שהלוחשת אומרת לעשות. אני גם לא שרה לה כשאני מניקה אותה או מנסה להרדים.
אני כן קוראת לה בשמות חיבה מצחיקים ואומרת לה משפטים שאומרים לתינוקות- אבל לפעמים אני רק מסתכלת שהכל בסדר, עושה איזה פוצ'- מוצ' וזהו.
בת דודה שלי אמרה לי לפני הלידה משפט שממש נצרב לי "תתכונני לאהבה הכי גדולה שלך בחיים". ובכן... אני לא שם... לא מרגישה את זה ככה.
קשה לי עם זה שעכשיו דברים מסורבלים יותר.
אני לא יודעת איך לקפל את העגלה, וגם מנשא היא לא ממש אוהבת (היא צרחה כששמתי אותה שם). בינתיים יצאתי לכל מיני מקומות, אבל זה בגלל הפריווילגיה שלהתחתן עם גרוש +. הילדים של בעלי חולים עליה ורק רוצים להיות בייביסיטר שלה.
אז לא הכל נורא,הא?
אבל כן יש ריקנות ויש איזו תחושת בדידות. לא ברור לי מה מקורן. הן בעיקר מגיעות בשעות הערב. לדעתי זה גם בגלל שהלילה אני מטפלת בה לבד, אז זה יותר מלחיץ אותי. אין טעם לבזבז זמן על להעיר את בעלי..
בקיצור,
חוץ מהסדרה "נחמה" שבאמת נותנת לי נחמה,
אני רואה שהלידה והתינוקת החדשה בלבלו וערערו אותי...
לא ברור לי איך עושים את זה בגילאים יותר צעירים (אני בת 31). לא מרגישים אז שזהו? נגמרו החיים? (אפילו קצת-קצת..?)
)