מי שהיה רץ לאט יותר ממני בשיעורי חינוך גופני, היה זוכה לראות את הצמה ההדוקה, הממושמעת שלי מתנופפת מצד אל צד ונפרעת קלות. אפילו שרוכי הבד החזקים שאמא הייתה קושרת לי בעצמה לא היו עומדים בכוח הטלטול העז שהסבו רגליי הארוכות על מסלול הריצה, והקשירה החזקה הייתה נפרמת.
בקיץ החם והלח של תל אביב הייתה הכיתה שלנו מתחממת יתר על המידה. אפילו המאוורר התעשייתי הגדול שאבא של דנה, בת כיתתי, תרם לבית הספר לא הצליח להפיג מעט את החום, ועוד יותר סבלנו כשחזרנו אל חדר הכיתה אחרי הריצה שרצנו שלוש פעמים, על מנת להשיג את הציון הטוב ביותר.
המורה שלנו לחשבון הזיע על כיסאו כשפתרנו תרגילים שחרט על הלוח בגיר מתפורר, וכשנאלץ לקום ולכתוב תרגילים חדשים היה מוחה את הזיעה במטפחת מלוכלכת.
על הכיסא מאחוריי ישב שלום, בן השכנים שלנו. שיעור חשבון היה השיעור האחרון במערכת, ואני כבר כססתי את העיפרון בציפייה לשוב הביתה. שלום צחק על העיפרון האכול שלי, ואני לא שעיתי אל תחינות תשומת הלב שלו. הוא משך בצמתי ותפס באצבעותיו את השרוך הלבן שקשר את שאריות צמתי.
הסתובבתי אליו בפנים נזעמות. הייתי גבוהה ומאיימת, כל הבנות וגם חלק מהבנים בכיתה לא העזו לריב איתי, אבל שלום היה רואה אותי גם אחרי בית הספר, ולא חשש מפניי. הוא הכיר את התנהגותי המפוחדת בשכונה, וידע שחזותי המאיימת בכיתה היא רק משחק.
הוא גיחך אל הפנים הכעוסות שלי, אבל לא חדל לשחק עם השרוך באצבעותיו.
"תביא לי אותו," לחשתי מעבר לכתפי, "או שיהיה לך עסק איתי."
שלום שתק ונופף בשרוך במופגן.
החלטתי לתת לו מספר שניות כדי להתחרט ובינתיים פתרתי תרגיל נוסף. שברים היו בשבילי כמו פיסטוקים- פוצחים אחד במהירות ועוברים הלאה, אל התרגיל הבא. רציתי לסיים את כל התרגילים לפני הצלצול כדי שלא אצטרך לפתור אותם בבית, אבל שלום סובב את השרוך באוויר וקלע אותו אל סל הניירות שעמד באחת מפינות הכיתה.
הצבעתי בנחישות.
המורה לחשבון, איש מבוגר וחביב שביקש ממנו לקרוא לו המורה ויצמן, סימן לי להתקרב. קמתי במהירות והתקרבתי אל שולחנו. הצמה התפרקה סופית ושיערי השחור, העבה, התפזר על כתפיי.
"שלום לקח לי את השרוך!" אמרתי בקול.
"שלום..." אמר המורה ויצמן באנחה בעודו מסתובב להביט בפניו המיתממות של בן השכנים המרגיז.



טוב נמשיך אחכ.

למישהו יש קישור לדרייב לסרט למלא את החלל?

חורף בריא לכולם

הא?