2 הריונות אחרי 40 (התחלתי מאוחר).
אצלי הכמיהה לילד נוסף היתה מטורפת, לקח לי הרבה זמן לשכנע את בעלי ואז עוד זמן והתערבות עד שנקלטתי לרביעית.
כשסיפרתי לבעלי שאני רוצה עוד אחד הוא כל כך צחק.... שהבנתי שאין הרבה סיכוי שאצליח לשכנע אותו שוב. גם אצלי הכמיהה אמנם היתה קיימת, אבל היא לא בערה בי באותה מידה של טירוף.
ואז.... נסענו לחופשה משפחתית באילת, ועם 4 קטנים (1 עוד יונקת) - חזרתי הביתה בהריון

שאני מודה עליו כל יום, מברכת עליו ומאושרת בו כל-כך, אבל עם יד על הלב, אני לא יודעת אם היינו כזוג או כיחידים מצליחים לקבל את ההחלטה - ואני גם מאושרת מאד שהיא נחסכה ממני. ומברכת על מזלי הטוב כל יום ממש. בלידה במועדה (אמן) אהיה בת קרוב ל-44, כך שמבחינתי זכיתי, פשוט קיבלתי חיים במתנה.
אני אמנם לא דתיה, אבל קשה לי שלא להרגיש שהיתה פה מעורבות ניסית, ושזה הדבר שהיה הכי נכון עבורי, עבור בעלי, עבור הזוגיות שלי, האמהות שלי, הקריירה שלי והילדים שלי.
לפני כמה שנים איבדתי הריון צפוף מאד אחרי 3 ילדים (די צפופים), הדופק פסק בשבוע 9. כמה בכיתי, כמה התאבלתי, הגעתי עד תרופות, לא יכולתי לשאת את האובדן הזה, למרות שלא היה לי אויר (בכלל בכלל), והייתי עצבנית, חסרת סבלנות, בת זוג קשה ודי אומללה כאדם.
ואז חלף הזמן ולבסוף בעלי נעתר, והפיצית היא ממש האור של חיי, מתוקה ברמה מדהימה, ואני רואה איך אני יכולה להיות לה אמא אחרת לגמרי, רגועה, מכילה, סבלנית, אוהבת, רכה, וכמה יש לי מקום לכל ילד, ולבעלי, ולעצמי, וכמה אני מאושרת - ועכשיו זכיתי בהריון נוסף - וקשה לי להמנע מהמחשבה שזה נכון יותר עבורי לגדל את המשפחה שלי ולא את המשפחה שחשבתי שתהיה לי ואולי זה בכל זאת מקום של אמונה.