היא בים. על הגלשן המרופט שכבר לא רואים את הדקל והתוכי שפעם היו מצוירים עליו
היא בים. מהבוקר עד אפיסת כוחות. ואז עוד קצת.
היא בים. הלוואי שיכלה להטביע בו את החיים המטורפים האלה
היא בים. כל יום בחוף אחר עם שם אחר. בורחת משאלות בורחת מאנשים ובעיקר בורחת מעצמה
היא בים. הוא הבית שלה אין לה מקום אחר
היא בים. ורק שם היא חיה.
היא בים. והגלשן החבר היחיד
היא בים. והיא נופלת לגלים והיא בולעת מים
ויום אחד והיא גולשת גל ארוך ופתאום מחיאות כפיים.
היא יוצאת מהטראנס ורואה בחורה מסתכלת עליה וצוחקת. היא נכנסת לתוך עצמה ומעלה את השיריון הבחורה מציגה את עצמה - אני נטע ואת? רגע של היסוס איזה שם להשתמש היום? גליה היא שןמעת את עצמה אומרת. השם האמיתי. שאותו לא אמרה כבר שנים. נטע צוחקת שוב מתאים לך היא מחייכת. עולה גם אצלה חיוך. היא לא מבינה. זה קרוב מידי. היא צריכה לברוח. היא מרימה מבט ומנופפת לאדם אקראי בחוף. הוא קורא לי מסבירה בחצי פה יוצאת מהמים. בורחת. עולה לאוטובוס. מתיישבת. מתכרבלת לכדור ומניחה את רעמת התלתלים שהתקשו מהמלח על הברכיים. מישהו מתיישב לידה. מרימה חצי מבט. נטע. היא מחזירה מבט מעמידה פנים שהיא ישנה. דף משתחל לה לכדור של עצמה. נטע הולכת. היא פותחת אותו קצת. זה כתובת. כתוב שזה מקום בטוח שזה בית לאנשים כמוה. מקום שאפשר להתפרק בו ולהיבנות מחדש. היא נבהלת. יורדת מהאוטובוס בעיר אקראית. משאילה מצית מאחד האנשים ומדליקה את הנייר
להתפרק זה לא אופציה
בית זה רק הים
עכשיו ערב
נשכבת על הגלשן בגינה בצד
ונרדמת
מחר בוקר
מחר נוסעים לים