בסד
אוף. אני לא רוצה להיות ככה.
אבל אני ככה. זו המציאות.
הבת הגדולה שלי בת שנתיים.
נכנסה למעון בפעם הראשונה בגיל שלושה חודשים ונהנתה בו עד גיל 11 חודש. מעון קטן יחסית (15-20 תינוקות).
אחכ בגיל שנה ועד לפני חודשיים, הייתה במשפחתו קטן שהלכה אליו כל בוקר בשמחה ולא רצתה לחזור הביתה.
עד עכשיו הכל טוב.
ב1.9 היא נכנסה למעון חדש. בכיתה שלה עוד 30 פעוטות.
הילדה בוכה כל הזמן שהיא הולכת לשם. כל הזמן.
הבוקר נכנסו, היא הסתכלה על המטפלת, ישר התחילה לעשות פרצוף נעלב ולבכות.
אני רועדת מפחד שאולי קורה לה משהו שם. שזה לא סתם הסתגלות למעון חדש עם הרבה ילדים.
אני כל הזמן שואלת אותה איך היה לה, והיא תמיד מתחמקת. (בסוף היא רק בת שנתיים ולא הכי מדברת)
מה עושים? ממשיכים לחיות בפחד על בסיס יוםיומי?
איך בודקים?
אוף. אני לא רוצה להיות ככה.
אבל אני ככה. זו המציאות.
הבת הגדולה שלי בת שנתיים.
נכנסה למעון בפעם הראשונה בגיל שלושה חודשים ונהנתה בו עד גיל 11 חודש. מעון קטן יחסית (15-20 תינוקות).
אחכ בגיל שנה ועד לפני חודשיים, הייתה במשפחתו קטן שהלכה אליו כל בוקר בשמחה ולא רצתה לחזור הביתה.
עד עכשיו הכל טוב.
ב1.9 היא נכנסה למעון חדש. בכיתה שלה עוד 30 פעוטות.
הילדה בוכה כל הזמן שהיא הולכת לשם. כל הזמן.
הבוקר נכנסו, היא הסתכלה על המטפלת, ישר התחילה לעשות פרצוף נעלב ולבכות.
אני רועדת מפחד שאולי קורה לה משהו שם. שזה לא סתם הסתגלות למעון חדש עם הרבה ילדים.
אני כל הזמן שואלת אותה איך היה לה, והיא תמיד מתחמקת. (בסוף היא רק בת שנתיים ולא הכי מדברת)
מה עושים? ממשיכים לחיות בפחד על בסיס יוםיומי?
איך בודקים?
